"דוד ויוסף": אחת מחמש המסעדות הטובות ביותר בתל אביב

ביקורת עם מוסר השכל: לעולם, אבל לעולם, אל תתנו את מספר הטלפון שלכם כשאתם מזמינים מקום במסעדה.

ולחדשות בהרחבה: לפני זמן רב, כשהזמנו מקום במסעדת "דוד ויוסף", התבקשנו - ככל הלקוחות בכל המסעדות - להשאיר את מספר הטלפון שלנו. מעולם לא הוטרדנו מהבקשה. מה כבר יכול לקרות? מקסימום, אם המסעדה עולה באש, יטלפנו כדי לעדכן אותנו שלא לבוא. ובכן, מתברר שטעינו. מאז ועד היום ספגנו הודעות sms רבות מהמסעדה, המבשרות על הנחות, מבצעים וגירויים קולינריים, לעתים בשעות לא נוחות. מעבר לחוצפה, מדובר בעבירה על חוק הספאם, ויותר מכך – בהפרעה לשעות השינה שלנו. אפשרות להסרה – אין. אז טלפנו וביקשנו בנימוס שיסירו אותנו, והבטיחו שיטפלו בבעיה באהבה. זה לא עזר. דיברנו גם עם אחראית המשמרת – לשווא. גם אחרי שדיברנו עם אחד הבעלים (דוד או יוסף, מי זוכר) – זה לא עזר. האם הביקורת הזו תעזור? תנו לנו להמר: כנראה שלא.

וחבל, כי אלו המשפטים הביקורתיים היחידים שתצליחו להוציא מאיתנו על "דוד ויוסף". במילים אחרות, אלמלא הסיפור הזה, היינו פותחים את הביקורת כך: זוהי אחת מחמש המסעדות הטובות ביותר היום בתל אביב. "דוד (אלמקיאס) ויוסף (שטרית)" מצליחה לרגש, מצליחה לגעת, מצליחה במשימה שלא מעט מסעדות שפים נכשלות בה - לשכנע את הלקוחות לרצות להגיע לשם שוב.

"דוד ויוסף" מצליחה לעורר את כל חמשת החושים. הפרזנטציה של המנות יפהפייה ועדינה, והצפייה בשפים בזמן הכנת המנה במטבח הפתוח מעוררת השראה; ריח המנות מרחף בחלל המסעדה (המשונה, אגב) ומצליח לגרות גם אם המנה הוגשה בכלל לשולחן הסמוך; טעמי המנות מצליחים להפתיע את החך, תוך שילוב של חומרי גלם שעד היום לא נחשפנו לחיבור ביניהם; המוזיקה כיפית, צוהלת לעתים, ומשתלבת מצוין עם חוויית האכילה והשתייה; וחוש המישוש – ובכן, כאן לא אוכלים בידיים, אבל בזמן ביקורנו הגיע למקום יהודה לוי, ונדמה שרוב הסועדים קמו למשש אותו ולהצטלם איתו. כולל, אגב, אנחל בונני.

מנה אחר מנה הגיעו והצליחו להפתיע, מבלי – וזהו הישג נוסף שבו נכשלות מרבית מסעדות השף – ליפול. נזכיר שלוש בולטות: סלט פרחי הכרובית (58 שקל) עדין, ומשתלבות בו עגבניות צבעוניות, פיסטוק ויוגורט טחינה; פילה הדניס (124 שקל) עסיסי, הודות לטריותו והודות לחמאה הלבנה שהוחדרה לתוכו והפכה אותו לשומני וטעים במיוחד. ויחד עם קרם כרובית לימוני וויניגרט עגבניות זו אחת ממנות הדגים הטובות בעיר; כמו גם נתח המוסר (122 שקל), שבו זיהינו קרם מוצרלה(!), שום ירוק וזעתר. נשמע מגרה, במציאות זה אפילו מגרה יותר.

מסעדת חובה לכל חובב קולינריה.

נוף של מגרשי טניס הבוקע מחלונות המסעדה - ביזארי או מעניק תחושה אריסטוקרטית של וימבלדון? זו השאלה שמעסיקה כל אורח המגיע בפעם הראשונה ל"רוקח 73". תשובה מנצחת אין לנו.

נעים פה, ב"רוקח", האווירה חמה ואירופאית למדי. מסעדה ארוכה והדורה, רומנטית במידה ובאותה נשימה גם משפחתית. אייל לביא הוא השף הנחמד ביותר בעיר ומוכשר מאוד, שמצליח להפתיע במנות ייחודיות. לצערנו, בזמן שהגענו, שבת בצהריים, הוא לא נכח, ואולי (ואולי לא) זו הסיבה שלצד מנות מפעימות היו גם כמה מנות מאכזבות.

מעורב פריזאי (52 שקל) היא מנת פתיחה מענגת – בתוך קרואסון פריך מונחים שקדי עגל, פילה ואנטרקוט יחד עם בצלצלים, פטריות שמפיניון וצנוניות, חיבור שיוצר מנה עשירה בטעמים, בעלת קריצה מתוקה-מלוחה וטעימה עד מאוד. סלט רוקח (48 שקל), הנחשב למנת דגל, דווקא נראה שבלוני למדי, וגם האגסים המקורמלים, הסלק הצלוי והאספרגוס לא מצילים אותו מבינוניות, וחבל. עוד חבל יש לנו לומר על מנת הלחם: במסעדה שבה המחירים גבוהים, אך מנומס הוא להגיש לחם (שתי פרוסות קטנות ושתי פרוסות בגט עם חמאה וטפנד זיתים מיניאטורי) ללא תשלום, ולא לגבות בעבורם 14 שקלים.

לצד הקמצנות הזו הופתענו מנדיבות בדמות שתי מנות ביניים, על חשבון הבית: ביסק הסרטנים שאכל הפרטנר שמולי היה לא פחות מ"המרק הקטיפתי הטעים ביותר שאכלתי", ואילו מרק הכרובית השני עשיר וסמיך, מתובל היטב ובתוכו נתחי סלמון יפהפיים ומגרים.

המנות העיקריות היו טעימות, אבל סבלו מניגוד אינטרסים: דג הסלמון (98 שקל) הגיע נא בתוכו, אולם פירה העדשים הכתומות יחד עם התרד המאודה ורוטב קרמל התפוז חיפו עליו; ואילו פילה שמפיניון פלומבה (145 שקל) הגיע יבש מדי, וגם רוטב ציר הבקר לא הציל אותו מיבשושיותו. טעים? טעים, אבל לא טעים מאוד.