בעוד ארגון דאע”ש חורך אדמות בעיראק ובסוריה, בעזה מפנים דחפורים את הריסות המלחמה, ובירושלים מתחוללת אינתיפאדת בודדים - נרשמת היסטוריה קטנה הרחק משם, בתוניסיה. בתוך חודש אחד הלכו הבוחרים לקלפיות פעמיים – כדי לבחור נציגים לפרלמנט, ובפעם הראשונה בתולדותיהם – גם כדי לבחור נשיא.
היו אלה בחירות חופשיות למדי, שנערכו לעיני התקשורת העולמית ואלפי משקיפים, חלקם מערביים. תוניסיה לא הסתירה את הליך ספירת הקולות, והוכיחה לעולם (ובעיקר לאחיהם הערבים) שאפשר לקיים בחירות חופשיות ולחזור הביתה בשלום. אם לא יקרו תקלות, והסיבוב השני יסתיים בשלום, אפשר יהיה להכריז על תוניסיה כעל המדינה הערבית שעשתה את הצעד המשמעותי ביותר לעבר הדמוקרטיה. יותר מעיראק, המאוימת תדיר על ידי מחבלים, ויותר מהרשות הפלסטינית, שבה נערכו בחירות חופשיות לפרלמנט לפני תשע שנים, אבל מאז היא נחלקה לשניים. יותר ממצרים, שבה הודח הנשיא מוחמד מורסי בידי הגנרלים, ואת מקומו תפס אחד משלהם.
מועמד בלי כריזמה
מי אמר שכאשר עושים דמוקרטיה נכנסים האסלאמיסטים בדלת הקדמית? בבחירות לפרלמנט בתוניסיה, שנערכו לפני חודש, הודחה מפלגת "א־נהדה" ("התחייה”) הדתית מעמדת הבכורה, והגיעה שנייה אחרי יריבתה החילונית. בבחירות לנשיאות, שנפתחו ביום ראשון השבוע, החליטו הדתיים להותיר את הבימה לאחרים.
מבין 27 מועמדים, לא היה ולו אסלאמיסט אחד. הם אפילו לא הורו לחסידיהם למי להצביע. השניים שקיבלו את מרב הקולות ועלו לשלב השני הם חילונים גמורים, ואחד מהם הוא בעברו קומוניסט. זהו ד"ר מונסף אל-מרזוקי, בן 69, המכהן זה שלוש שנים כנשיא לתקופת המעבר. מרזוקי מונה לתפקיד בידי המועצה המכוננת, אותו פרלמנט זמני שחבריו נבחרו בידי הציבור. בבחירות שנערכו השבוע גרף מרזוקי 26.9% מהקולות. בשלב השני צפויה לו התמודדות קשה מאוד מול אל־באג’י קאיד א־סבסי, יריבו המושבע.
א־סבסי גרף 47.8% מהקולות והגיע ראשון. ד”ר מרזוקי הוא רופא במקצועו, פעיל זכויות אדם, שבילה שנים ארוכות מחייו כאופוזיציונר בפריז. עם הדחתו של הנשיא הנצחי זין עאבדין בן עלי לפני ארבע שנים, חזר למולדת ונרתם להשתתף בבנייתה מחדש. אזרחי תוניסיה הכירו אותו היטב מהופעותיו הרבות בערוצי הטלוויזיה בלוויין. תקופתו כנשיא בממשל הזמני הייתה מסובכת מאוד, והתאפיינה במאבקי כוח בין דתיים לחילונים ובמאמצי הצבא ושירותי הביטחון לדכא גילויי אלימות קיצונית, ששיאה היה שרשרת של רציחות פוליטיות ופיגועי דמים במרכזי הערים.
דווקא הקהילה היהודית הקטנה למדה להעריכו. כקומוניסט לשעבר ואיש המערב, הכיר מרזוקי יהודים בתוניסיה ומחוצה לה וטיפח יחסים טובים עם הקהילה הרחק מאור הזרקורים. אבל יתרונו של מרזוקי הוא גם חסרונו: שנותיו כנשיא במינוי זמני חשפו את התכונה הבולטת ביותר שלו - היעדר כריזמה. התוניסאים היו רגילים מאז ומתמיד למנהיג חזק. אף אם שלח את ידו ואת ידי אשתו וילדיו לקופה הציבורית, זין עאבדין בן עלי עמד בראש ממסד נוקשה ויציב, חיסל מתנגדים ושלט ביד רמה. מרזוקי, אינטלקטואל מערבי, היה רחוק מכך.
בסיס התמיכה שלו הוא הצעירים, ובמערכת הבחירות הוא הרבה לקרוא להשבת ערכי המהפכה. כלומר, להאצת תהליכים דמוקרטיים ולהחלשת מנגנוני הביטחון הנוקשים. הוא הזהיר מפני “סמלי השלטון הישן”, ורמז ליריבו העיקרי א־סבסי. אבל הוא לא סיפק מצע משכנע דיו. ימיו בשלטון היו אפרוריים, בין שבגלל הפגמים השלטוניים שהוריש לו המשטר הישן והאלימות המתפרצת שהולידה ההפיכה, ובין שבגלל אישיותו האפרורית.
אל־באג’י קאיד א־סבסי הוא בעל הסיכויים הגבוהים ביותר לכהן כנשיא הנבחר הראשון בתולדותיה של תוניסיה. הוא בן 88 , מעין שמעון פרס של התוניסאים. בימי בן עלי כיהן בתפקידי ממשל שונים שחייבו קרבה לנשיא המו־ שמץ, ובהם שר החוץ ויו”ר הפרלמנט. בבלותו, הייתה לו עדנה: בבחירות לפרלמנט זכתה מפלגתו, “נידאא תוניס” (קול קורא לתוניס) במקום הראשון. "נידאא" הדיחה ממקומה המוביל את מפלגת “התחייה” האסלאמיסטית, שהגיעה שנייה אחריה.
עתה, משזכה לעלות לסיבוב השני בבחירות, ברור לכל מה רוצה לעצמו הבוחר התוניסאי בצמרת ההנהגה: מבוגר אחראי, חילוני, מישהו שמייצג בעבורו את תוניסיה השקטה והיציבה של פעם, אבל בגוון פחות עריץ. ואכן, במסע הבחירות שלו הדגיש א־סבסי את הצורך בהשבת סמכותה של המדינה לחיי היומיום ובכינון חוק וסדר. רעיון שגרם למרזוקי לקפוץ ולרמוז כי יריבו המקשיש הוא איש המשטר הקודם, וניצחונו עלול להשיב לעמדות שלטון בדלת הקדמית את סמלי המשטר של בן עלי.
בהיעדר מועמד אסלאמיסטי ראוי, מצא א־סבסי את האסלאמיסט המסוכן מסתתר דווקא אצל יריבו, החילוני הגמור ד”ר מרזוקי. “זה הוא שמשמש מועמדם של הדתיים והסלפים”, האשים המתמודד המוביל, “הם כולם הסתופפו מאחוריו. בסיבוב השני תוניסיה תחולק לשני מחנות – האסלאמיסטים מצד אחד, ומצד שני הדמוקרטים והלא־אסלאמיסטים”. במילים אלה ניסה א־סבסי לצבוע את יריבו בגוונים דתיים, בניסיון להרחיק ממנו מצביעים ליברליים ולהעבירם אליו. אנשי הקמפיין של מרזוקי לא נותרו חייבים. הם האשימו את המחנה היריב בזיוף פתקים.
הירקן שהתחיל הכל
כבר עתה בטוח כי הנשיא הבא של תוניסיה לא יכהן כל חייו, כנהוג במשטרים הערביים. כהונתו קצובה לחמש שנים בלבד, לאחריה ילכו הבוחרים לקלפיות שוב, כנהוג בדמוקרטיות. הבחירות האלה הן תוצאה מאוחרת של ההפיכה שפרצה בדצמבר 2010, שבשיאה הודחו בן עלי ורעייתו הדומיננטית. במהומות שליוו את הפלתו נהרגו מאות. הכל החל בעיר רחוקה לחוף הים התיכון, סידי בוזיד.
פקחי העירייה גילו יחס מנוכר כלפי ירקן יתום בן 27 , שיצא למכור את מרכולתו ללא רישיון כדי לפרנס את אמו ואחיו. הפקחים החרימו ממנו את הסחורה, סטרו לו על פניו, והוא – מוחמד בועזיזי שמו – העלה את עצמו באש. ברחובות עירו התלקחה בן רגע מחאה אלימה שהתפשטה לערים אחרות. הטרגדיה של בועזיזי קיפלה בתוכה אמת של דור שלם בחברה הערבית, ולא רק בארצו: קשיי פרנסה, עול משפחתי כבד, אי־הגשמה עצמית ותחושת אפסות מול השלטון. בתום כשלושה שבועות של מהומות דמים, שהגיעו גם לבירה תוניס, המליצו ראשי מערכת המודיעין לבן עלי ולרעייתו השנואה בציבור, לילא טרבלסי, לצאת לכמה ימי מנוחה במדינה ידידותית.
הזוג המלכותי נענה להצעה בחיוב, נחת בסעודיה – אבל חזרתו לא התאפשרה. הגנרלים סירבו לקבלו. כולם זוכרים שגל האלימות הזה התפשט משם למצרים, והסתיים בהדחת נשיא, המשיך ללוב, לסוריה, לתימן ולבחריין – אבל הוא החל במדינה שכיום נהנית משקט יחסי. בנובמבר 2010 , כמה שבועות לפני האירוע הטרגי בעיר סידי בוזיד, פרצו מהומות לחם באלג’יר שלהנשיא עבד אל־עזיז בוטפליקה. הן דוכאו ביד קשה, אבל אדי הדלק שלהן נדדו לתוניסיה השכנה והציתו את הבעירה הגדולה.
עם סיום השלב השני בבחירות לנשיאות, בשלהי דצמבר, תשלים תוניסיה רשמית את תקופת המעבר שאחרי הדחתו של בן עלי ותצא רשמית לדרך חדשה. השאלה אם דרכה אל הדמוקרטיה במודל המערבי מובטח תוכרע בידי הדינמיקה הפנימית שתיווצר שם מראשית 2015. בקרב עשרה מיליון אזרחי תוניסיה יש אינטלקטואלים ושוחרי חירות, אבל גם קיצוניים, נקמנים וכאלה שאינם רגילים לרוח הליברלית ושרואים באלימות אמצעי להשגת מטרתם. אבל יש בה גם יסודות מעודדים. החברה התוניסאית מושפעת, עוד מימי הנשיא הפרנקו־ פיל חביב בורגיבה, מאווירה חופשית באופן יחסי. ביטויי הקיצוניות בארבע השנים החולפות היו אומנם קשים, אך לא הגיעו לשולי גלימתה השחורה של האלימות במצרים, בעיראק ובסוריה.