"ממי הטיסה שלנו יוצאת עוד מעט" אמר לי החסון, תוך כדי שאני מארגנת את התיקים המצויידים והמזוודות הכבדות בשדה התעופה.

החלטנו שאנו עושים את החג השני במתכונת משפחתית מצומצמת ומגבשת בפראג עם הילדים. בואו, יש כאן אוקסימורון מעצם תיאור המקרה. כי מבחינת הציוד- היינו רחוקים מלהיות מצומצמים ולגבי המגבשת- קיוויתי שבין עצירות "פיפי- קקי", עייפות ומצבי רוח של שני ילדים, אשכרה נצליח להנות בין לבין.

לשמחתי, לאורך הימים והפעילויות, הצלחנו למצוא את האיזון. גם אם זה כלל צרחות מחרישות אוזניים של תינוקת בת שנה פלוס וחוסר שביעות רצון לעתים של ילד בן תשע וחצי. ועדיין. היה משהו בביחד הזה שרציתי להקפיא ולנצור. רגעים כאלה צמודים של 24/7 בניחותא, של  ללכת לישון ביחד בחלל אחד ולקום בלי שעון מעורר, אל תוך שמיכת חיבוקים של כולנו. ודווקא אותם רגעים מרגשים הזכירו לי שהחופשים אף פעם לא יהיו עד הסוף בדיוק כמו שאני רוצה.

הם לעולם לא יתקיימו באותה מסגרת שבא לי לשים אותם. לנצח הם יהיו שונים מגבולות הגזרה שלי. עילי אריה תמיד יהיה בחצי מהחופשים הארוכים אצל הגרוש, בחגים הקצרים נתחלף כל שנה ובחופש הגדול הוא גם לא יהיה איתי מספר ימים. למעשה תמיד תהיה לי מועקה בצידי הלב. מועקה שלא משנה כמה שוקולד, אלכוהול, פחמימות חיוכים ושמחה אכניס לליבי - הוא תמיד יהיה בכאבים תמידיים של כיסופים והשתוקקות. אף פעם לא יהיה בו משהו שלם עד הסוף.

ויש כאן עגמומיות שלא תנוס מן העולם. וזוהי בעצם התחושה של גרושים עם ילדים. גם כשממשיכים לפרק ב', תמיד נשארים גרושים מאותו בן זוג לשעבר שהסתיימה איתו מערכת היחסים. לכן תמיד תהיה עצבות בהקשר שהילדים לא נמצאים צמוד אלינו פיזית. טרם היכרותי את החסון, הייתי שנים בהכחשה מטורפת. בזמנים שהייתי לבד- מילאתי את שעותיי במודע בחברים, דייטים, ספורט, העיקר לא להרגיש לבד. ברחתי מהבדידות הזו. כאילו היא לעולם לא תשיג אותי, אם לא אכיר בה. כאילו אם אתעלם ממנה היא לא תהיה נוכחת במלוא עוצמתה.

מסתבר שלתחושת בדידות לא תמיד יש קשר לסטטוס או למספר ילדים שיש לך. תחושת המחנק בגרון. חוסר האוויר. השאלות מצד המשפחה והאכזבה כל פעם לספר ש"הפעם עילי לא איתי" ימשיכו לחבוט בחוזקה בכל עצב במוחי וימתחו כמיתרי גיטרה חלודים את נפשי.ולמרות הידיעה שטוב לו בבית השני שלו ואני שמחה על כך- אף פעם הבית שלי, שלנו, בחגים שהוא לא איתי, לא ירגיש לי רגוע ונינוח עד הסוף.

תמיד יתעורר בי געגוע אליו. תמיד תהיה איזו אכזבה שמתגנבת מהבטן לגרון. בזמן האחרון אני מתמקדת במה שעילי אמר לי כבר לפני מספר חודשים באחת מנסיעותינו המשותפות:"אמא את צריכה להסתכל על מה שיש לך ולא על מה שאין לך". וזה מרגיע אותי כשהבאסה מתחילה לעשות מסיבת טבע בנשמה.