"מאמי בא לך נופש רק שנינו?" שאל אותי החסון. "ברור, בוא נתחיל מבייביסיטר לכמה שעות לדייט", עניתי לו.
יש קטע כזה בהיותך אמא, שאת כה רוצה לשחרר, אבל את לא יכולה לשחרר - והאמביוולנטיות שרוקדת טנגו צמוד עם עצמה יכולה להטריף את המוח.
הזכרתי לעצמי שחוץ מאמא, אני בת זוג, אשת מקצוע, חברה ושלל תפקידים, שאיכשהו נעלמים מעיניי לאחרונה. אימהות בחודשים הראשונים לתינוקת חדשה בבית היא מדהימה ומרגשת, אבל היא גם מעייפת ומכלה כוחות לעתים ופתאום את שוכחת מי את ולמה את וכמה את ואיך את. את שואלת את עצמך איך נראו החיים לפניה, כי את לא זוכרת את הגרסה הקודמת של החיים.
בגלל שהזיכרון שלך גם ככה לא משהו, את מתאימה את החיים למציאות המשתנה מול עינייך, ויודעת שחיוך ממנה מכניס את הכל לפרופורציה. את מזכירה לעצמך שאת אחלה אמא, למרות הביקורת העצמית ואולי בזכותה.
אז החלטנו שאנו נוסעים לירושלים, לנופש משפחתי ראשון, זוג הורים ושני ילדים ובטוח שיהיה כיף. אז מה אם זו תקופה שמדברים בה על פיגועים? אז מה אם זו עיר שהולכת ומתחרדת?
זה המקום להיזכר ולהזכיר: אני אדם חרדתי.
על פי רוב, אני שולטת בחרדה ובדרך כלל אני אדם קליל, כיפי וזורם, אבל הספונטניות והמגניבות מקבלות מטמורפוזות שונות עם הזמן. אגב, גם עם זה אני בסדר. למדתי להשלים עם המצב ולהפסיק להיות קשה עם הנוכחות של החרדה. למדתי להיות חברה שלה, במקום שהיא תהיה אויבת שלי.
אז ארזתי חצי בית במשך ארבעה ימים, לשלושה ימי שהייה בבירתנו. היה קור מקפיא ביציות, אבל להפתעתי היה ממש כיף.
נכון, היה פיגוע באותו סופשבוע שהיינו בעיר. ונכון, לא היו לנו הרבה אופציות לאכול, כמו בתל אביב, למשל והמלון הרגיש כאילו נלקח מסצנה ב"שטיסל" ועדיין משהו בפשטות היה לנו ממש כיף (גם כשבשבת למצוא בית קפה פתוח הרגיש כמו נווה מדבר בשממה).
כנראה כשאני נערכת לכך שהכל יכול להיות, רק טוב קורה (טפו טפו כמובן). נפגשנו עם משפחתו המהממת של החסון, עם משפחתי המקסימה ואפילו נהנינו ממסאז'ים, ומצאנו זמן איכות זוגי כשהילדים נרדמו.
הקטע בזוגיות הוא (גם) לצאת מאיזור הנוחות, והחסון ללא ספק איתגר אותי בכך.
לחיי החופשות הבאות בחו"ל.