"עכשיו אני רוצה את עצמי", אמרה לי אימי היקרה באחת משיחות הטלפון היומיות, אודות קושיות פילוסופיות על החיים שעשינו השבוע. הסכמתי איתה. כמה חשוב זה לרצות את עצמך, לא פחות מאשר לרצות שאחרים יעשו למענך או שאתה תעשה עבורם. כמה משמעותי זה להיות מאושר עם הוויתך, לפני שאתה מראה אותה לעולם, בזמנים הטובים יותר ובלילות עטופי הדמעות על הלחי. חשבתי על זה מה קורה לי ב"חופשת הלידה" הזאת.
עד כמה היא שונה, מ"חופשת הלידה" ההיא לפני שמונה שנים. ניסיתי להבין מה אני מנסה להראות לעולם כשאני מעלה תמונות לרשתות החברתיות, דווקא בתקופת עתירת בידודים זו. מדוע חשוב לי לתעד, להנציח, לחשוף קבל עם ופיד את מעשיי ביומיום. ואז הבנתי. אני עושה זאת עבורי. עבור מסגרת ליבי המשוקם, שנבנה עם הזמן. להזכיר לעצמי שאני מתמודדת, למרות שקשה לי לעתים. למרות שיש לילות קשוחים, שאינני ישנה בהם. טור זה נכתב כדי להזכיר לעצמי ולעולם מה לא רואים בתמונות המנצנצות באינסטגרם.
מאחורי החיוך המבריק עומד חשש ענק של היותי אמא שאולי לא מספיק טובה, כמו שהיא חשבה שהיא. רגשות האשם שעולים במעלה הגרון, יחד עם קפה אחד, פושר מדיי. מאחורי הרימל הזה שמשחתי בעיניי, עומדים עיגולים שחורים, של חוסר שינה ודאגה כזאת מוסברת יותר או פחות, מהעתיד לבוא.
מאחורי החולצה הזאת שהחלטתי ללבוש יש ביקורת עצמית נוקבת, שמנקרת בראשי. מה יהיה על שרירי הבטן הרפויים? מתי הם יעשו ריקונסטרוקציה שוב? מאחורי הנסיעה באוטו לבתי קפה כאלה ואחרים עומד פחד מטורף מנסיעה עם התינוקת לבד. מה אעשה אם היא תבכה בדרך? האם הייתי חייבת לצאת מהבית? מה יקרה אם היא תהיה רעבה? תעשה קקי דווקא באמצע הפקק?
מה יהיה עם השאלה "מתי היא אכלה", שמתחברת לשאלה "מתי היא ישנה", שמתחברת לעוד מלא שאלות מתי שקשורות להתפתחות הגופנית שלה ובמקביל להתפתחות הנפשית שלי וליכולת לשחרר חששות. מאחורי השיער שכאילו מסודר יש אפילו קרחות קטנות (מה נסגר עם ההורמונים המשתוללים האלה?). וכן אני מראה אותו, למרות שהוא לא שופע כמו פעם. למרות התבאסותי הקלה.
מאחורי הרבה חיוכים, יש לעתים לא מעט בכי והתמודדות תמידית עם הבלגן הרגשי שלי. עם מסיבת הפחדים הזו, שלא ביקשתי להיות מוזמנת אליה. שלא מרפה, וכנראה שלא תרפה לעולם. האימהות שמה אותי בהתמודדות כל שניה מול עצמי. מקצוע ההורות, שלא לומדים בשום מקום, הוא העבודה הכי חשובה שיש, שלעולם אי אפשר יהיה להתפטר ממנה, גם אם הבוסים יעצבנו או יתסכלו. בעצם, לא ניתן יהיה לצאת לחופשה אמיתית אף פעם.
הוא תמיד יהיה נוכח, בכל המינונים. לעד. ודווקא הפחד מהלא נודע הוא זה שמאתגר אותי ואומר לי "את יכולה. את אמא מספיק טובה".
ודווקא הידיעה הזו ששום דבר לא מושלם ואני מתמודדת עם למידה אינסופית וחוסר וודאות,- היא זאת שנותנת לי שלוות נפש, כמו מראת חיי, שאומרת לי שאני מסוגלת. כי אני מסוגלת. ואת זה אף תמונה לא תגיד לי אף פעם.