יום המאבק באלימות נגד נשים, שיחול מחרתיים, מעלה למודעות מדי שנה, בין היתר, את התהליך הטיפולי שעוברים גברים שנהגו באלימות במסגרת שיקומם או ביוזמתם. חלקם מטופלים בקליניקות פרטיות וחלקם במרכזי טיפול מטעם משרד הרווחה. אחד המטפלים שפוגשים באותם גברים הוא תמיר אשמן, מייסד בית הספר ליחסים “ללמוד לכעוס נכון”. לדבריו, הוא אינו משתמש במונח “גבר אלים” בנוגע למטופלים שמגיעים אליו.

“אלימות יכולה להיות גם באופן מכוון, ואילו גברים או נשים שמתנהגים באלימות הם לרוב פוסט־טראומטיים ופצועים ולא עושים זאת באופן רצוני בהכרח”, הוא אומר. “לא פעם מדובר בהתקפי זעם, ולכן אני ממתג את זה כאנשים שסובלים מהתפרצויות זעם, וזה גם מה שגורם לאנשים לבוא מנקודת הנחה כזו לטיפול ולהיפתח אליי. זה טריק שעובד לי כבר 25 שנה. רוב הגברים והנשים שמגיעים אליי הם לא עבריינים, אלא הם ‘אילמים’”.

תסביר. “כמעט 70% מהתפרצויות הזעם בבית נובעות מקושי להכיל חוסר במילים. אלה אנשים שלא יודעים לבטא ולדבר את הרגשות שלהם, כאלה שבמקום לבקש עזרה – צועקים, צורחים וזורקים חפצים. אנחנו צריכים ללמד אותם להכיל רגשות וצרכים. ללמוד לדבר ולרכוש אוצר מילים. לבנות מחדש את האמון שלהם בבני אדם. האלימות היא סימפטום, היא לא הבעיה. היא הביטוי של משהו יותר עמוק”.

תמיר אשמן (צילום: אילן אסייג)
תמיר אשמן (צילום: אילן אסייג)

לדברי אשמן, המונח “איבוד שליטה” שבו נהוג להשתמש אינו מדויק. “אנשים לא באמת מאבדים שליטה”, הוא אומר. “יש אנשים שסובלים משליטה מוגברת, והרבה מההתפרצויות הן כי הסדר שלהם מופר. הם פשוט מתפרקים על בני ובנות הזוג והילדים דרך התפרצות כי אין להם מנגנוני ויסות בריאים. התפרצות זעם היא מצב שאדם בא הביתה, צורח על האישה והילדים, נרגע, ואחרי שהוא נרגע הוא שונא את עצמו, מפצה את בני הבית במתנות וחוזר חלילה. המטרה שלנו היא קודם כל להבין מה שהאדם לא יודע להגיד במילים. ככל שאנשים יודעים פחות לדבר את הצרכים והרגשות – הם משתמשים במעשים”.

יכולת לגלות רכות
הגברים המגיעים לטיפול מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות: גברים שהוגש נגדם צו בית משפט המחייב אותם להגיע לטיפול, וגברים שמגיעים מיוזמתם, או מיוזמת משפחתם. בשנים האחרונות, עד הקורונה, הרוב הגורף השתייך לקבוצה הראשונה. “זה נושא מורכב”, אומר העובד הסוציאלי מוטי פיקלנר. “יש גברים שמפסיקים לנהוג באלימות פיזית מאחר שהם לא רוצים לשבת בכלא או לאבד את העבודה שלהם, אבל אז הם מוצאים דרכים עקיפות כמו שתיקה רועמת, כמו אלימות מילולית וצרחות, וזה לא באמת מצליח לפתור את הבעיה. הדרך היעילה ביותר לדעתי היא לגרום לאנשים להתחבר לעומק למניע שמוביל אותם לאלימות, להבין מה הרקע שהוביל אותם לכעס כזה, גם אם זה משהו מהילדות שמשליך על ההווה, וכך להגיע לטיפול יותר יעיל”.

“המטרה שלי כמטפל היא ליצור מצב שגם אדם שמגיע לטיפול בגלל צו בית משפט מתוך חובה, בשלב מסוים ישכח שכפו עליו את זה וייכנס לתהליך באמת”, מסביר נחל איתיאל, עובד סוציאלי במרכז לטיפול באלימות ברמת גן ששייך לאגף הרווחה וויצו.

נחל איתיאל (צילום: פרטי)
נחל איתיאל (צילום: פרטי)

מהם המקרים הבולטים שנתקלתם בהם?
אשמן: “בתקשורת מאוד מבליטים את סיפורי הרצח, ואז הציבור חושב שאלימות במשפחה שווה רצח של נשים, אבל בפועל 99.99% מהגברים לא ירצחו את הנשים שלהם. זה הקצה של הקצה, והתקשורת שמה תשומת לב לדבר הנורא והמפחיד מכל, אבל עם כמה שמקרה כזה איום ונורא, הוא לא עיקר הבעיה. מקרים קשים בעיניי הם של אנשים שצורחים וזורקים חפצים ועושים שתיקות רועמות בבית, והילדים חשופים לאלימות במשפחה, גם אם זו שפה אלימה, ולא מורמת כף יד בבית. כשאומרים לילד: ‘אני ארסק אותך ואשבור אותך’, הוא גדל לכך שזה לגיטימי”.

פיקלנר: “הכי קשה לי לצפות בהתעללות מתמשכת, ביחסים שמתפתחים לתלות, כשנשים סובלות תקופה ארוכה מאלימות, וזה נמשך לאורך שנים. זה מחסל את האופי והאישיות של האדם”.

חלק מהגברים מטופלים באופן קבוצתי ואחרים בטיפול פרטני. “מבחינת עלויות, טיפול קבוצתי יותר זול כי מדובר בשני מטפלים על שישה אנשים”, מציין איתיאל. “יש תפוקות שנוצרות בטיפול קבוצתי שלא יכולות לקרות בטיפול פרטני: בקבוצתי יכול מטופל אחד לכעוס על אדם אחר ואז אפשר לעבוד עם זה, מה שנדיר שקורה כשמטופל כועס על מטפל. בטיפול קבוצתי גם יש אפשרות לכל מטופל לקבל הסתכלות עליו מקבוצה של אנשים שונים, כל אחד רואה כמו במראה את ההתנהגות שלו דרך אחרים, ובנוסף בטיפול קבוצתי יש אפשרות למטופל לקבל פרופורציה למציאות שלו ולשמוע התמודדויות של אחרים. זה עוזר לו.

טיפול קבוצתי מצריך מהמטופל להודות בפני קבוצה בבעיה. מצד שני, רוב האנשים לא מרגישים בנוח להגיד בפני אנשים אחרים שהם זקוקים לטיפול, ולכן טיפול פרטני יוצר יותר נינוחות למטופל. בטיפול כזה יש יותר אפשרות להיכנס לעומק של מקורות האלימות, כי היא לא נולדה ביום שהמטופל פגש את אשתו אלא הרבה לפני כן. בטיפול קבוצתי יותר מורכב להיכנס לעומקים כאלו”.

מוטי פיקלנד (צילום: פרטי)
מוטי פיקלנד (צילום: פרטי)

עד כמה השיקום יעיל בסופו של דבר?
איתיאל: “מהניסיון שלי אני יודע שגברים שנמצאים בקבוצה, גם אחרי שהשתקמו, וממשיכים להיות מטופלים, זה מסייע להם להשתפר ולשלוט בכעסים”. פיקלנר: “בטיפולים קבוצתיים אנשים יוצאים יותר עם יכולת לגלות רכות. ככל שהטיפול ארוך יותר, תהליך השיקום יותר טוב, בייחוד כשאין על האדם זרוע של בית משפט”.

אשמן: “מהטיפול הראשון כבר רואים שיפור. עצם זה שגבר או אישה מבינים שהם צריכים להגיע לטיפול ועושים את הצעד הזה. חלק מהסיפור הוא לא להתבייש, ללכת לאנשי מקצוע שמטפלים בזה, ואנחנו משבוע לשבוע בודקים אם היו מעידות, אם אותו גבר חזר לזעם, ומנסים להבין מה קרה והשתבש. יש הרבה אנשי טיפול שעברו הכשרה לזה בארץ. זה תהליך ארוך כי אתה צריך לשנות הרגלים של שנים אצל אנשים”.

מה נדרש ממטפל? “הניסיון וההסמכה אינם מספיקים תמיד בשביל להיות מטפל”, אומר איתיאל. “להיות מטפל זה משהו שמצריך הדרכה צמודה, כי צריך לסייע למטפל עצמו לעבד את מה שקורה לו כמי שנפגש עם אנשים אלימים. זה יכול ליצור טראומטיזציה משנית, וזה יכול להשפיע על המטפל לרעה. בנוסף, העובדה שאתה מטפל מצריכה ממך אמונה בשינוי, בזה שבן אדם יכול לעשות שינוי”.

עקב אכילס
בדצמבר האחרון עברה בכנסת בקריאה ראשונה הצעת חוק של ח"כ עאידה תומא סלימאן, שתחייב גברים שהוצא נגדם צו הגנה לעבור טיפול.
תקופת הקורונה הביאה כידוע לעלייה חדה במקרים של אלימות במשפחה, שרבים מהם אף עלו לכותרות. כפועל יוצא, גם הקליניקות ומרכזי הטיפול קיבלו פניות רבות. “הקורונה שינתה את חוקי המשחק ויצרה תופעה שאני לא זוכר כדוגמתה”, מציין אשמן. “בגלל שאנשים היו כלואים בבית הרבה זמן זה יצר סיר לחץ וגרם לאנשים לרצות לטפל בבעיה הזו.

במובן הזה הקורונה עשתה שינוי מבורך כי גרמה ליותר אנשים לטפל בבעיה שלהם. ראינו עלייה משמעותית בפניות של גברים ונשים מאז תקופת הקורונה. בשירותי הרווחה מדברים על עלייה של 10% בפניות, ואילו אני מוצא עלייה של 15%־20% בפניות. אומנם הקורונה לא הובילה לעלייה באלימות, אבל היא שימשה כזרז להרבה זוגות לפרוץ את מעגל האלימות הזוגי והמשפחתי".

קבוצת תמיכה (צילום: Freepik)
קבוצת תמיכה (צילום: Freepik)

“הסיטואציה של הקורונה לצערי הדגישה, חיזקה והבליטה את כל נושא האלימות בבית”, מוסיף פיקלנר. “יש משפחות שהתחזקו ולמדו להתגבר על קונפליקטים, אבל במקומות שבהם יש פתולוגיה ביחסים - הסטרס והחרדות גרמו לאנשים להתרגז אחד על השני, וזה הגביר את הפניות, את המעצרים, את התלונות, הגירושים והאלימות. הקליניקות מלאות עד אפס מקום בימים אלה”.

“תופעה שבלטה במיוחד השנה היא שיותר ויותר גברים הגיעו ביוזמתם למפגשים ולא כי מחייבים אותם”, אומר איתיאל. “כלומר גברים שהרגישו שמשהו לא בסדר ועוד לפני שהגיעו למצב אלים - פנו לעזרה. זה נותן תקווה”. למרות העלייה במספר המטופלים, המספר של גברים המגיעים לטיפול עדיין נמוך. “זה מורכב”, אומר פיקלנר. “חד־משמעית יש החמרה בענישה של גברים אלימים. אני מניח שזה מרתיע גברים, ולכן יש יותר פניות. הבעיה עם האלימות במשפחה היא שממגוון סיבות היא כזו שקשה להודות בה. קשה לגבר להגיע ולהודות שהוא אלים. רוב הגברים ימצאו תירוצים לכך, ולכן גברים חוששים להגיע. בגלל הסטיגמה ובגלל התחושה שכשמכים מנסים לעשות משהו יותר טוב, לתקן – גברים לא מגיעים.