"לירו, אנו חייבות את זה לעצמנו. לילה רק שתינו". אמרה לי חברתי מזה עשרים שנה. "רגע, אעשה בדיקה עם החסון שהכל בשליטה ונצא לדרך". עניתי לה. למי שכבר יודע ומי שמתוודע לעובדות משנות חיים ברגעים אלה להלן שיקוף המציאות: לילה עם חברה טובה, רק שתיכן, ללא לחץ, ללא חיתולים, החלפות ומוצצים, ללא השילוש הקדוש של "אמא, אמא, אמא" מתחיל כמו קוביה הונגרית.
הוא נראה ממש פשוט על פניו, כשכל הצבעים במקומם, ונעשה קשקוש בלבוש כשנכנסים בעובי ההזמנה. הלילה בדרך כלל מתחיל מרצון לחגוג מאורע מסוים: יום הולדת, מסיבת רווקות/ גירושין/ חתונה- שזו סיבה חשובה כשלעצמה וממשיך מתכנון של מספר בנות ויורד בדרך אקספוננציאלית ככל שמתקרבים לתאריך המיועד. בין לבין מתחלפים תאריכים, נכנסים אירועים חשובים אחרים, מישהו חולה, מישהו מבריא ושוב חוזר חלילה. פתאום יש בלת"ם מהעבודה, מתחילה מלחמה, מגלים שאנחנו בכלל לא בארץ.
כך מאירוע של ארבע חברות אנו חוברות למבצע של 1 פלוס 1. עד הרגע שבו נכנסתי לאוטו בדרך לתל אביב, לא האמנתי שאשכרה זה הולך לקרות. אשכרה נסיון החיים מלמד אותנו לא להתרגש יתר על המידה עד הסוף משום דבר. אספתי את חברתי המהממת ושמנו פעמינו למלון אשר על שפת הים.
כגודל הציפייה, כך היה קוטן המלון של פולטי. כמלונאיות לשעבר, יש לנו סטנדרטים גבוהים ועם זאת, שמנו את המסיחים של מראה המלון והתקלפותו והתמקדנו בחוויה שלשמה באנו; להלן היא זמן איכות טהור ושינה של לילה שלם. ואכן כך היה. יצאנו לג'וגינג על הטיילת, שתינו קפה, נשנשנו, הלכנו למחזמר (ברים בעיר הגדולה זה הרי כל כך 2005) וחזרנו לקשקש עד השעות הקטנות. מי אמר שמסיבת פיג'מות מוגבלת בגיל?
לאחר ארוחת בוקר מפתיעה לטובה, שמנו פעמינו לקניון הממוזג. וראיתי שיש דברים שהם מעל לגיל, לסטטוס, לעיר מגורים. הבנתי עד כמה עמוקה היא החברות ביננו. עד כמה החברה שצועדת איתי את מסע החיים היא ייחודית. העלנו זכרונות מאילת, מירושלים, מחיפה ומהאוניברסיטה. צחקנו על התקופה הסטודנטיאלית.
הבנו כמה השתננו ועד כמה נשארנו אותו הדבר לאורך הדרך. ודבר אחד היה לי ברור מעל הכל- כל אחת צריכה אשת סוד- לב- נפש- מוח שתהיה איתה בדרך המטורפת הזאת שנקראת החיים. ומעתה קבענו מנהג- פעם בשנה אנו עושות את זה ואולי אפילו עולות רמה לחו"ל. בלי רגשות אשם בכלל. עם מימוש עצמי מלא. הרי אחרי הכל, הבעלים שלנו עושים עבודה נפלאה, גם בלי הוראות תפעול.