"אתה רשאי לנשק את הכלה". לא להאמין איך חמש המילים הללו, ששמעתי אותן בכל כך הרבה חתונות שהייתי, מגיל בגרות, ירעידו לי גם היום, כל פינה חשוכה בלב. כל השנים חשבתי שאני פשוט מאוהבת באהבה. מאוהבת בלב שבור מאהבה נכזבת שחוויתי כנערה, נרגשת מלכתוב שירים על אהבה, על כמיהה, על רצון עז, על השתוקקות.

הייתה לי שנים רבות כנערה תחושה "שלא לשמה יהיה לשמה". חשבתי שדווקא מהכתיבה הזו תצמח אהבה. הרגשתי שעלם חמודות מסויים ישים לב שמולו עומדת נערה רגישה ולא תהיה לו ברירה, אלא ליפול שדוד לרגליי. כי כזאת אני, מציאותית. בשלב מסויים בחטיבה ובהמשך בתיכון הבנתי שאני מתאהבת באלה שאין סיכוי שיתאהבו בי בחזרה-במאצ'ואיסטים, בחתיכים, במצחיקים. כאלה שכולן רוצות, אבל אולי לא מספיק כנות להודות.

אז עשיתי את המהלך הכי טבעי שנראה לי בזמנו לעשות והפכתי לחברה שלהם. לא חברה-חברה, אלא ידידה-חברה. זאת שעושים איתה שיעורי בית ומספרים לה על בנות אחרות, כאילו ליבי לא נחמץ בקרבי. כשהחלטתי שאני מלהקת את עצמי לסדרה של הגדולים, התחלתי להתעניין בהיותי תלמידת תיכון בחיילים, עם עדיפות מובהקת לקצינים.

שריטה קלה הייתה במוחי שאלה הם "יפי הבלורית והתואר". בהמשך גיליתי שהם דלי הבלורית וחסרי הטוהר. ועדיין, רצה הגורל והחבר הראשון הרציני שלי היה קצין קרבי. כל פעם שהוא הגיע לסופ"ש והסתובבתי עימו בחוצות העיר המוצקינאית התהלכתי כטווס על השטיח האדום. כמה גאווה. כמה אושר. כאילו אני הענקתי לו בכבודי את הארונות על הכתפיים. כאילו אנו הזוג המלכותי שיייצג את משרד החוץ בפנים היפות והנכונות של ישראל.

מציאותית כבר אמרנו לא? עם הזמן הבנתי שהפרש השנים מביא גם לשינוי בתפיסת העולם הצבאית, היומיומית ובכלל ונפרדנו כאמור, וכך יצא שהחבר אחריו היה גדול ממני בארבע שנים. הוא היה ייבוא אישי מאילת, שם עשיתי עבודה מועדפת לאחר השחרור, ובשל כך ועם פערי הכוחות התאזנו.

גם איתו חשתי שאני צריכה להיות קצת יותר מוגזמת ממי שאני. כשהגעתי לחבר השלישי שלימים היה בעלי, הגעתי סטודנטית אחרי טיול גדול והרגשתי שאני מבינה בהכל. והכל יהיה רגוע יותר, שלא נאמר רגוע מדיי. ופתאום הבנתי שאני לא מבינה כלום באהבה.

לאורך השנים הבחנתי שאני מנסה לרצות, להתיישר, לעבוד בקשר-העיקר שאני אהיה מקור גאווה. גושפנקה שמציגים אותה לעיני כל והיא אחלה-חמודה. עם גירושיי ממנו ובמהלך מירוץ החימוש לתשומת לב ואכפתיות-אמרתי לעצמי מדייט לדייט, שאני חייבת להכיר את עצמי לעומק ולהתחיל לחבב את עצמי על אמת. כי אחרת זה כנראה לא יעבוד.

הייתי בטוחה שאני יודעת מה זאת אהבה. כלומר ידעתי להרגיש אותה בכל גופי, אבל עד שהחסון פתח את המגירה ההיא מלאת אבק הנדמה לי, לא באמת הבנתי מה זה להצליח להיות אני בלי להתאמץ, ועדיין לקבל חיבוק. למרות כל השריטות. בזכות כל הרמת הגבות והתמיהות. דווקא כשהחסון אמר לי: "את לא צריכה להתאמץ. פשוט תהיי את. את מדהימה ככה, בלי כל הנצנצים", נשענתי לאחור אחרי המרתון של חיי. ופשוט ידעתי. הוא יהיה הגבר שלי עד שארית ימיי.