אני לא קונה את הפריזורה של ברק בכר. לא מאמין שהיא משקפת במשהו את אישיותו. זו סתם יציאה פרועה. לפעמים לאנשים נמאס קצת מהתדמית המהוגנת שלהם, אז הם מביאים יציאה כזאת, שמנפצת סטיגמות. נגיד, בוז'י הרצוג רוצה עגיל בנחיר. זה, לדעתי, המקרה של בכר. למרות, שהפריזורה הזו הייתה עוברת את מבחן בוזגלו, מאור בוזגלו. מאור, אם היה נשאל לחוות דעתו, היה ודאי מהנהן ומוסיף כי לטעמו היא קצת מיינסטרימית, אבל בשביל ברק בכר היא מעל ומעבר.
אם מתעקשים לנסות ולאפיין בני אדם על סמך סממנים חיצוניים, אז ברק בכר הוא כל מה שמתחת לפריזורה. בייחוד העמידה הזו - המחווה שלו ל"אדם החושב" - כשהוא מנהל מהקווים את המשחק של הקבוצה שלו: ידיו שלובות על חזהו, שתי אצבעות של ידו האחת תחובות בסנטרו מתחת לשפה התחתונה. הוא מתבונן בנעשה על המגרש ומהרהר. מאיפה הוא הביא את זה? לדעתי מקשטן. קשטן היה הראשון שהעמיד את עצמו על הקווים בפוזיציה הזו, שמיטיבה לבטא את העומסים האינטלקטואליים שכרוכים בניהול משחק כדורגל. מוריניו, משום מה, מסתובב עם הידיים בכיסים כל הזמן. בכר משקיף על שדה המשחק שפרוש לנגד עיניו, וכנראה רואה לוח שחמט שמצידו האחר מוח שצריך לקעקע.
***
בכר נמצא בקריית שמונה מספיק שנים כדי לדעת איזו דרך המועדון הזה עשה. זה גם מספיק זמן כדי לדעת שהמועדון לא הולך לשום מקום מעבר לנקודה שאליה הגיע. קריית שמונה תגיע עד לאן שאיזי שירצקי יחליט. השנה זה בלט במיוחד. קריית שמונה הייתה יכולה לקחת את כל הקופה. מבין שלוש הגדולות היא היחידה שהשביחה את עצמה ביחס לעונה שעברה. שתי היריבות הגדולות שלה תקועות: מכבי משעממת, משועממת ופגיעה, ובאר שבע מסרבת להתפתח. קריית שמונה פתחה פערים מקצועיים ממכבי חיפה, שהחלו להסתמן כבר לפני שלוש או ארבע שנים, אבל השנה הם גם בלטו. בכר שיחק עם קריית שמונה שלוש פעמים נגד מכבי חיפה, פעמיים בסמי עופר, ובשלושת המשחקים, כולל זה האחרון, היה ניכר שקריית שמונה הרבה יותר טובה, ושזה גם ברור לכל אחד שנמצא על המגרש. האנשים של חיפה התנהלו בסוף המשחק כמו קבוצה שהוציאה נקודות במשחק שהיא לא בונה עליו בחישובים קדם עונתיים.
קריית שמונה שיחקה השנה ארבע פעמים נגד מכבי תל אביב, ובשלושה מתוך ארבעת המפגשים זה היה ברור שכל הפערים המקצועיים בין הקבוצות נסגרו. עד למשחק האחרון שבין השתיים, זה שהעלה את מכבי לחצי גמר. יכול להיות גם שהמשחק הזה הוא הטריגר למחשבות העמוקות של בכר בנוגע להמשך דרכו. כל המשחקים, עד לזה האחרון, התנהלו בדיוק כפי שבכר שרטט ותכנן. עד השלבים הסופיים של העונה הייתה לו קבוצה שמנצחת את מי שהיא צריכה לנצח, לא מאבדת סתם נקודות, ויכולה לנצח את מכבי בכל מגרש ובכל משחק. מכבי נראתה מתוסכלת, חסרת תשובות, בכל שלושת המשחקים שלה עם קריית שמונה. עכשיו מכבי בעמדה של לקחת את הטראבל, ובכר יכול לחשוב לעצמו - 'קיבינימט למה לא אני?'. הוא והקבוצה שלו הגיעו לשלב הסופי בלי אוויר. לכן גם העונה הזו יכולה להסתיים עבורם בלי כלום.
זה עוד דבר שלא מרפה מבכר. מקריית שמונה יש כבר ציפיות. כבר לא עומדים ומוחאים לה כפיים כשהיא משיגה משהו. קריית שמונה כבר לא אנדרדוג, היא פייבוריטית כמעט נגד כל קבוצה ובכל מגרש. מצופה ממנה לסיים עונה עם משהו ביד. ואם לא, אז זה כשלון. בכר יכול להסתכל על כל העבודה - שהוא, שחקניו והצוות המקצועי שלו השקיעו השנה - שלא הספיקה, גם לא לגביע הטוטו. וכל זה למה? כי חסרו לו שני שחקנים, לא התאפשר לו להביא רק עוד שניים. לא קניות גדולות, שחקנים מהסוג שקריית שמונה מביאה, בינגו בגרוש וחצי שאף אחד לא שמע עליהם חוץ מאנשי המועדון. מרקו בלבול הגיע לחיפה באמצע העונה ובנו לכבודו קבוצה חדשה. לבכר לא התאפשר לרענן את הסגל שלו בעוד שני שחקנים. לא כי שירצקי קמצן. שירצקי לא חשב שצריך. זה גורם לבכר לחשוב גם על שירצקי. הוא אולי הביא אותו עד הנה, אבל הוא גם תקרת הזכוכית שלו.
***
אני לא מכיר בספורט המקצועני עוד מודל מהסוג ששירצקי בנה בקריית שמונה. הוא ייסד מועדון כדורגל מופתי במקום שבו האוכלוסייה לא מכירה בענף. הוא יכול היה להקים קבוצה נחמדה במדבר סהרה וזה היה אותו דבר. אז בשביל מה להביא עוד שני שחקנים? כדי לזכות בעוד אליפות, בעוד גביע? ומה יהיה בשנה הבאה? הרי גם בשנה הבאה הוא יצטרך לעבור מדלת לדלת ולשכנע את התושבים להגיע למגרש ולחזות בפלא שהונח בחצר האחורית שלהם. אני יכול להבין את שירצקי, כשהוא מתעכב לרגע על מעשה ידיו ואומר לעצמו; 'עד כאן, זה מספיק, לא צריך יותר, הגענו עד לאן שאפשר'. הוא צודק, הוא הגיע הרבה יותר רחוק מזה, כל היעדים שלו הוגשמו.
כשהוא חושב מה הלאה, לאן הולכים מכאן, שירצקי חושב על ממונו ועל זמנו. אבל לא בטוח שזה מה שנדרש כדי לקחת את קריית שמונה הלאה. כדי לקחת אותה הלאה כל מה שהוא צריך לעשות זה לזוז קצת הצידה, לפנות מקום לצידו. למיטב ידיעתי הוא עשה זאת גם באיתוראן. הוא יזם, הוא המציא, הוא הקים, אבל מי שפרץ עם איתוראן לשוק הבינלאומי היו הילדים שלו. פעם איתוראן הייתה בשוק שלה מה שקריית שמונה בכדורגל הישראלי, אבל הילדים הביאו אנרגיות חדשות ופרצו איתה קדימה. שירצקי מעורב, בטח שהוא מעורב, הוא לא יכול לא להיות מעורב, אבל כדי להגיע למקומות חדשים צריך אנרגיות אחרות ועדיין אין צורך לוותר על הקונספט. השיטה עובדת, שירצקי נשאר בשטח כדי לוודא שהיא עובדת, אבל הוא שחרר קצת את החגורה ורואה את זה שפינה לו קצת מקום לוקח את הקרייה למקומות עוד יותר רחוקים. כי הוא צעיר יותר, רעב יותר, אולי משוכלל יותר ולא מסתפק במה שכעבר הושג, ובעיקר לא מתבטל בפני מה שכבר הושג.
בכר היה יכול להיות פתרון. הוא אולי יכול לעשות בקריית שמונה את מה שהילדים של שירצקי עשו באיתוראן. הוא מוכשר, מסור, איש של המנגנון, מכיר כל פינה בארגון, מודע למזגו של שירצקי, מקבל אותו, מעריך אותו, אולי אפילו אסיר תודה. שירצקי הרי מכיר את הכדורגל הישראלי, הוא צריך לדעת שאין הרבה טיפוסים שמתאימים לקונספט הייחודי שלו. הוא לא שכח את גילי לנדאו ומישל דיין ואלי כהן השריף. מעטים, ספורים, יכולים לשבת בתוך השיטה שלו, כפי שבכר יושב וכפי שרן בן שמעון ישב.
כרגע שירצקי עומד ובוחן מה עוד יש לבכר לתת לו. כמה אנרגיות עוד נותרו לו. בכר הוא שכיר שלו, שירצקי רואה שהוא הולך ומכלה את עצמו – רק הנסיעות היומיומיות בקו חולון – קריית שמונה, הלוך וחזור, במשך כל כך הרבה שנים, יכולות להותיר את הנוסע עם הלשון בחוץ. שירצקי משוכנע שאם בכר ילך, אז יבוא מישהו אחר. יש לו על מה להישען כשהוא חושב כך: כל אחד - שחקן או מאמן - נראה ומתפקד בקריית שמונה הרבה יותר טוב מכפי שהוא נראה ומתפקד בכל מקום אחר. קריית שמונה עושה את אנשיה, שירצקי אחראי לזה, אבל זה לא אומר שעל כל אחד אפשר לוותר. על רן בן שמעון אולי זה היה נכון לוותר, למרות שישב כל כך יפה בתוך הארגון. לא בטוח שזה תקף גם לגבי בכר. ייתכן שהדבר הבא ששירצקי צריך לעשות בקריה זה להפוך את בכר לשותף לדרך. בכר מתאים. גם באישיותו, גם במזגו, גם בכישוריו. בכר הוא עירוני קריית שמונה, כפי ששירצקי הוא עירוני קריית שמונה. ששירצקי יתווה לו מסלול לטווח ארוך ושיזוז קצת הצידה. קצת, כמו באיתוראן.