בזמן שבישראל ציינו השבוע את יום השואה, הליגה נגד השמצה (ADL) פרסמה את הדו"ח השנתי על אנטישמיות בארצות הברית – והוא עגום במיוחד: בשנת 2024 תועדו 9,354 תקריות אנטישמיות, ממעשי ונדליזם ועד תקיפות פיזיות. מדובר בשיא חדש – זו השנה הרביעית ברציפות שבה נשבר השיא הקודם.
"אם מחלקים את זה לפי ימים – זה יותר מ-25 תקריות ביום", אומרת קרול נוריאל, מנכ"לית ADL בישראל, בראיון ל"מעריב". אלו לא רק קללות או גרפיטי. "יש מימדים שהם נורא חשובים, כמו ונדליזם ותקיפות פיזיות, שממש מסכנים יהודים", היא מדגישה. ביחס לאלה "נרשמה עלייה של 20 ו־21 אחוזים, בהתאמה, לעומת השנה הקודמת".
"זה התחיל ב־7 באוקטובר – ולא קשור לעזה"
לשאלה האם הגל האנטישמי נובע מהימשכות הפעולה הצבאית בעזה, הגוררת עימה אובדן לגיטימציה, נוריאל עונה בבירור: "צריך לזכור שב־7 באוקטובר (לפני שישראל בכלל פתחה במתקפה על עזה), כבר אחר הצהריים, התחיל גל האנטישמיות. וב־8 באוקטובר הוא כבר היה בעיצומו. אין אפילו קשר למלחמה שישראל יצאה אליה בלית ברירה. האנטישמיות לא צריכה תירוץ – היא רק צריכה הזדמנות".
זו לא רק כמות – אלא גם אופי. "58% מכלל התקריות היו קשורות לישראל או לציונות – זו הפעם הראשונה שזה רוב. זה דפוס חדש, והוא מאוד מדאיג", היא מדגישה. "התוקפים לא בהכרח מגיבים למעשים של ישראל – ובטח שזה לא הסבר מוצדק לפגיעה ביהודים. השנאה כלפי יהודים לא התחילה בגלל ישראל – אבל משתמשים בישראל כתירוץ שקוף להצדיק אותה".
נוריאל מדברת על עומק השורשים של התופעה: "העמדות האנטישמיות מושרשות עמוק. הן לא הולכות לעזוב את העולם כל כך מהר. זה לא עניין של אופנה או גל חד־פעמי". דו"ח עולמי נוסף של ה-ADL מלפני כמה חודשים ממחיש עד כמה מדובר בתופעה רחבה: "בדקנו עמדות אנטישמיות בקרב מבוגרים ב־103 מדינות – ו־46% מהאוכלוסייה מחזיקה בעמדות אנטישמיות. ג'וד – 46%! אחד מכל שני אנשים".
"ביקורת? כן. הפחדה? לא"
מצד ה-ADL מדגישים כי אין בעיה מהותית עם ביקורת על ישראל, הלוא - גם בישראל, לכל אחד יש ביקורת כזו או אחרת על הנעשה. אך לכל ביקורת קווים אדומים. "אנחנו כארגון זכויות אזרח מאמינים בנורמות דמוקרטיות ובחופש ביטוי – אבל חופש ביטוי הוא לא חופש לפגוע או להפחיד", אומרת נוריאל.
לדבריה, "ביקורת על ישראל היא לגיטימית, גם אם היא חריפה. אנחנו עושים את זה בעצמנו. אבל כשהיא מגיעה ממוטיבציה אנטישמית, כשהיא כוללת דמוניזציה ודהומניזציה – זה סיפור אחר. כשמפקפקים בזכות של מדינת ישראל להתקיים, כשההתנגדות לציונות –תנועת ההגדרה העצמית של העם היהודי– מוצגת כרשע מוחלט, או כשמפעילים סטנדרטים כפולים כלפי ישראל – זו אנטישמיות לכל דבר".
והשטח מחזיר תשובות, יהודים שהיו פעילים בקבוצות אקטביסטיות, סובלים מביקורת מפתיעה, ובהתייחסות לא לגיטימית: "אנחנו רואים היום תופעה של הדרת יהודים מארגונים פרוגרסיביים בארה"ב, כמו תנועות להט"ב או קבוצות בנושא האקלים, בגלל מה שאחרים תופסים כתמיכתם בישראל. כלומר, בשם ערכים של שוויון והכלה – מפלים יהודים. זו צביעות חמורה".
על פי הנתונים, מוקדים מרכזיים של אנטישמיות הם הקמפוסים והרשתות החברתיות. "חלה עלייה ב- 84% בתקריות בקמפוסים – ו־18% מכלל האירועים התרחשו בהם. סטודנטים יהודים מדווחים על הדרה ביחס אליהם, על הצורך להסתיר את זהותם, ועל אווירה עוינת כלפיהם. ויש גם את הרשתות – משיח בוטים, ויקיפדיה ועד AI שמפיצות אנטישמיות".
"זו לא בעיה של יהודים – זו בעיה של העולם"
"לאף צד במפה הפוליטית אין 'מונופול' על אנטישמיות", מבהירה נוריאל. "אנחנו רואים ביטויים לאנטישמיות מימין, משמאל, ומהמרכז. בעבר, הדברים נאמרו רק בשוליים. היום – זה הפך לשיח מקובל. נרמול של אנטישמיות. כבר לא מתביישים מלהיתפס כאנטישמי". ישראל, מבחינתה, לא יכולה לעמוד מהצד. "מדינת ישראל, במיוחד כשהיא עצמה נמצאת במוקד השיח האנטישמי, לא יכולה לשבת בשקט. כבית הלאומי של העם היהודי – יש לה אחריות כלפי שלומם וביטחונם של יהודים בתפוצות".
מה זה אומר בפועל?
נוריאל עונה תוך הרחבת אחראיות הפעולה גם למדינות זרות: "לסייע ביצירת מנגנונים שיובילו להשפעה גלובלית. כשקורה אירוע אנטישמי – זו לא בעיה של היהודים, אלא של המדינה שבתוכה זה קורה. אנחנו מאמינים בפעולה ברמה המקומית, הפדרלית והמוסדית – גם חינוך, גם חקיקה, גם אכיפה, וגם אפס סובלנות מצד ממשלות. כי אנחנו יודעים דבר אחד: זה מתחיל עם היהודים – אבל לא נגמר בהם".
נוריאל מדגישה שאין פתרון קסם: "אין תרופה. אבל אפשר לפעול בכל החזיתות – להסיר סטראוטיפים, ללמד את לקחי השואה, לחוקק נגד שנאה, ולשבור את הדפוסים הרעילים. כי אנטישמיות היא אינדיקציה למחלה עמוקה יותר בחברה".
את הראיון היא מסיימת במסר חד לציבור בישראל: "האנטישמיות היא לא משהו שקורה 'שם'. היא רלוונטית לנו – כי מחצית מהעם שלנו חי "שם", בתפוצות. כי אנחנו קשורים אליהם. כי ישראלים היום נתקלים באנטישמיות – ברשתות, בטיסות, בעבודה. אנחנו צריכים להבין את התופעה, ללמוד אותה, ולהילחם בה. לא רק למען אחרים – אלא גם למעננו".
