מעשי הטבח של ארגון הטרור חמאס ביישובי העוטף בדרום ישראל הובילו את ממשלות מדינות המערב, בראשות ארה"ב, להזדהות עם הכאב ולעמוד לצד מדינת ישראל. לא מדובר רק בדאגה לכשעצמה: חלק ממדינות אלה חוששות מגורל דומה, שעלול לפקוד אותן מכיוונים שונים: אם מהתפרצות של אסלאם קיצוני ברחובותיהן או כתוצאה מפלישה רוסית כמו זו שתקפה את אוקראינה בפברואר 2022.
היום ה-20 ללחימה | מטח נרחב לעבר השפלה, אזור המרכז והשרון; פגיעה בבניין בפ"ת
גירוי תגובה: כך צה"ל הצליח לערער את ביטחונו של חמאס בלילה האחרון | טל לב רם
נקודת המבט שלהן, אגב, קושרת קשר הדוק בין המודל הכלכלי למודל ההישרדותי. אחת מאותן מדינות היא לטביה, שאוכלוסייתה בת כ־1.9 מיליון התושבים זהה יותר לגודל אוכלוסיית עזה מאשר לישראל, ושטחה בן הכ־64.5 אלף קמ"ר, כמעט פי שלושה משטח ישראל. ללטביה, כך נראה, זה מספיק כדי למצוא דמיון רב בין המדינות, וב־9 באוקטובר האחרון הדגישה את עמידתה לצד ישראל בשיחות תמיכה שערכו אדגרס רינקביץ' (Edgars Rinkevics), נשיא לטביה, ראש ממשלתו ושר החוץ במדינה, עם מקביליהם הישראלים.
נשיא לטביה צוטט כמדגיש בשיחות את תמיכתו ה"בלתי מעורערת בזכותה של ישראל להגן על עצמה כנגד טרוריסטים", מסר שגם חזר עם ביקור יו"ר ועדות החוץ והביטחון של שלוש המדינות הבלטיות בישראל ב־17 באוקטובר. למרות זאת, יש המוצאים כי עמידתה של לטביה לצד ישראל רק מדגישה את מילות השיר "איך שגלגל מסתובב", (יענקל'ה רוטבליט), במיוחד לאור הצטרפות קריסיאניס קארינס (krišjānis kariņš), שר החוץ הלטבי, לקריאה שדרשה את חקירת אירועי הפצצת בית החולים בעזה.
ההיסטוריה אינה מחמיאה ליחסי המדינה הבלטית עם היהודים. חלקים מאוכלוסייתה שיתפו פעולה עם הנאצים. בזמן הכיבוש הנאצי חיו בלטביה כ־70 אלף יהודים, אך בתום המלחמה רק כ־1,000 מהם הצליחו להינצל מהמחנות בגרמניה, לצד כמה עשרות פרטיזנים יהודים, וכ־150 נוספים שניצלו על ידי נוצרים לטבים.
על פי הקהילה היהודית במדינה חיים בה כיום כ־10,000 יהודים, רובם באזור בירת המדינה ריגה, מתוכם אף 6,000 שבחרו לרשום את דתם בתעודת הזהות, זאת אף שלטביה אינה מחייבת את אזרחיה להצהיר על דתם או לתעד אותה. בין חברי הקהילה היהודית בלטביה, יש לציין, נכללים גם חמישה חיילים בודדים המשרתים כיום בצה"ל.
ראשי הקהילה היהודית מספרים כי המדינה הבלטית אינה כשהייתה בעבר, וכי היהודים שותפי אמת בקידום המדינה. כמה מהם אף מחזיקים בתפקידי מפתח בפוליטיקה ובכלכלה המקומית. אין זה מקרי, לפיכך, ששיחה עם ראשי הקהילה מעלה בעיקר את הגדרתם ל"הזדמנויות עסקיות" המתאפשרות במדינה הבלטית, בין היתר גם לישראלים.
ניסיון משיכת משקיעים ויזמים ללטביה, יש לציין, נמשך כבר עשור, ולמעשה מאז שנכנסו האמריקאים למדינה ושינו את אופן התנהלותה הפיננסית. האמריקאים הרחיבו את פתח הכניסה גם למשקיעים האירופים והסקנדינבים, שרובם מגיעים מגרמניה ומשוודיה. בנוסף להסדרת המערכת הפיננסית שלה, ארה"ב גם מעודדת השקעות בלטביה. כך לדוגמה רכשה חברת ההשקעות האמריקאית הפרטית AE Industrial Partners) AEI) יצרן רחפנים מקומי בינואר 2021 בסכום שלא פורסם. לטביה אומנם נעדרת משאבי טבע, אך רוויה במפעלי ייצור המתמחים בחומרים ובחומרה, ומהווים את מוקד העניין בה.
תחום ה־Deep Tech והחלל מאוד מפותח במדינה עוד מימי השלטון הסובייטי, ונדמה כי הלטבים מנסים לייצר לימונדה מפירות הבאושים שהשאירו אחריהם הרוסים. תעשיית העץ גם היא מאוד מפותחת במדינה רוויית העצים, המכסים כ־51% משטחה, ומהווים מקור עבור חומר הגלם לשכנותיה הסקנדינביות. האחרונות רוכשות זכויות לכריתת מקטעי יערות בלטביה, ובמסגרת ההסכם עמה הן מחויבות לשתול שלושה עצים על כל עץ שהן כורתות.
מהכלכלי לפוליטי
כחלק מניסיונה להפוך למוקד חדשנות אזורי, לטביה מחזרת במרץ אחר "הראש הישראלי". אך הלפיד הישראלי אינו מנחה אותה רק במובן הכלכלי, אלא גם בזה הפוליטי, כשהיא עצמה נאבקת במעין משבר זהות. לטביה, שהשתחררה מטופרי הדב הרוסי באוגוסט 1991, הצטרפה לברית נאט"ו במרץ 2004 וחודשיים מאוחר יותר הפכה לחלק מהאיחוד האירופי. הפחד שלה מחזרה לאחיזה רוסית גדול יותר מכל כיבוש אחר שחוותה, כולל זה הנאצי.
מצד אחד, מדינת הסנדוויץ' הבלטית (ממוקמת גיאוגרפית במרכז החבל הבלטי בין אסטוניה בצפון וליטא בדרום) נהנתה ממעמד של מסדרון סחורות, שירותים וכספים שנעו באופן דו־סטרי ממזרח למערב. מצד שני, טראומת הכיבוש הסובייטי הובילה אותה להחזיר את חקיקת גיוס החובה לצבאה באפריל האחרון, לאחר ביטולו ב־2007, וגם זה נדבך שבו היא משתמשת בדמיון שהיא מוצאת לישראל.
מלחמת רוסיה־אוקראינה הובילה לסגירת יכולתה לעשות עסקים עם רוסיה ופגעה באופן ישיר בכלכלתה, יחד עם הפגיעה שהותירה בה קורונה, ששחקה את כוח הקנייה המקומי והעלתה את גובה האינפלציה בתחילת השנה מעל 20% – מהגבוהות בגוש היורו. לטביה, עם זאת, לא פחדה לבחור צד ועומדת איתנה לצד אוקראינה, וכיום גם לצד ישראל. בבחירתה, היא ממשיכה להמר על המערב, ובמסגרת זו גם הפכה את ישראל לדגל הנישא על ידה אל עבר השינוי הפוליטי והכלכלי המיוחל.
פרופ' דאוניס אוירס (Daunis Auers), מהפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת לטביה, מסביר בסרטון שהפיץ כי "פלישת רוסיה לאוקראינה שינתה את הנוף הפוליטי בלטביה, בין היתר כתוצאה משינוי ברטוריקה הכלכלית. המפלגות שטרום פלישת רוסיה לאוקראינה זכו לפופולריות במדינה ביקרו את הממשלה על תשומת הלב שהיא הפנתה בנושאי הפיתוח הכלכלי לארה"ב, בעוד שהן עצמן דחפו להרחבת בחינת אפשרויות כלכליות ממזרח למדינה.
"הטיעון שלהן התמוטט עם פרוץ מלחמת רוסיה־אוקראינה, ואחד ממנהיגי המפלגות הפרו־רוסיות אף עזב את לטביה עם משפחתו לדרום אירופה. חלק מההצעות שעלו כתוצאה מהמלחמה מדגימות את חריפות התגובה, בעיקר בקרב הצעירים, כדוגמת אלו שדחפו לאסור את השימוש בשפה הרוסית.
"עם זאת, במהלך הקיץ, כשהאפקט הכלכלי כתוצאה מהמלחמה החל להיות מורגש גם באירופה ובלטביה בפרט, עם עליית מחירי האנרגיה וכו', לצד התוספת התקציבית שנדרשה ללטביה לקליטת כ־30 אלף מהגרים אוקראינים, החלה הביקורת הקודמת לתפוס שוב תאוצה, והחזירה את הפופולריות למסרי האופוזיציה".
דבריו של אוירס מציגים את הסתירה הפנימית שעמה מתמודדת המדינה. כך, לדוגמה, כרבע מאזרחי לטביה הם ממוצא רוסי, המהווים גם כשליש מתושבי הבירה, ורק כ־62% מהם מוגדרים לטבים.
במהלך ביקור שנערך לפני כחודש בלטביה לא ניתן היה להתעלם מכך שהשפה הנשמעת ברחובות ריגה הייתה רוסית, ומלבד הצעירים שנשאלו בנושא, רוסית הייתה השפה המועדפת על כל הלטבים שעמם שוחחנו. הם מספרים כי רוסית היא השפה הזרה השנייה הנלמדת ביותר כיום בקרב תלמידי בית הספר אחרי שפת החובה אנגלית, וזאת אף שלתלמידים יש אפשרות בחירה, בעיקר בין רוסית לגרמנית.
דוגמה נוספת לנוכחות הרוסית במדינה היא עיר החוף יורמלה (Jurmala), שהפכה לעיר קיט רוסית, שכיום מכילה בעיקר רוסים שברחו מרוסיה בעקבות המלחמה. אלו הפכו אותה למונטה קרלו המקומית, כפי שמגדירים אותה הלטבים. דניאלס פבלוץ (Daniels Pavluts), לשעבר שר הבריאות והכלכלה בממשלות לטביה, סיפר ל"מעריב עסקים" כי "ללטביה יש לדעתי כמה קווי דמיון חשובים לישראל, כמדינה עם היסטוריה קשה, עם אוכלוסייה קטנה יחסית לשכנותיה, וכזו הנדרשת כל הזמן להמציא את עצמה מחדש תוך התמודדות עם אתגרים פוליטיים וכלכליים חיצוניים ופנימיים. הערכים שלנו אוניברסליים מערביים, ואנחנו מבקשים להגן עליהם באזור שיש בו לא מעט מדינות שמבקשות לעשות בדיוק את ההפך".
פבלוץ מוסיף כי "שתי המדינות כוללות גם קבוצת מיעוט אתנית גדולה, בעלת אינטרסים והשקפות שונות בנושאים חשובים, ונאלצות להסתמך על ההון האנושי שלהן לטובת התפתחותן הכלכלית, שכן לשתיהן חסרים משאבי טבע עשירים שעליהם יוכלו לבסס את כלכלתן. 'המנהיג הישראלי' הפך לשם דבר בעולם, תוך מיתוג ישראל כ'אומת סטארט־אפ'. ואנחנו, בלטביה, רוצים גם למנף את ההון האנושי האיכותי שלנו, שהוא בעל יכולות חזקות בהמצאות שונות, לקידום תרבותי, כלכלי וצבאי. עם זאת, בעוד ישראל מצליחה לייצא את הפתרונות הטכנולוגיים שלה לעולם, לטביה עדיין לא הצליחה להגיע לרמה כזו.
"בהיבט זה, עינינו מופנות בעיקר לישראל, כמי שידעה להפוך משאבים ממשלתיים כמו השכלה גבוהה וצבא לנקודות זינוק מסחריות לעסקים חדשניים. הידע והיכולת למסחר מחקר ופיתוח ראשוני כבר הפכו לדבר שבשגרה בישראל, אך נמצאים עדיין בשלבים מוקדמים בלטביה. אנחנו בונים מחדש את הכלכלה שלנו רק במשך דור אחד. הדברים האלה לוקחים זמן. עם זאת, החזון של לטביה אינו להישען רק על חדשנות, אלא לשלב אותה כמנוע צמיחה נוסף בכלכלתה, כיוון שקיימות כאן תעשיות מסורתיות חשובות.
"לטביה ובירתה ריגה ממוקמת גם היא היטב וכבר מאות שנים מחברת בין מזרח למערב, צפון ודרום. אני חושב שנחזור להיות גשר בין מזרח למערב ברגע שרוסיה תחזור להיות מדינה מתורבתת. ויחד עם רכבת בלטיקה, שמסילותיה עוברות מהלסינקי בצפון לוורשה בדרום, ובתקווה גם לקייב, נהיה נקודת חיבור בין כל אירופה".
פבלוץ מפרט גם תחומים ספיצפיים שבהם יכול שיתוף הפעולה לקרום עור וגידים: "ההזדמנויות שלטביה מייצגת הן על אפשרויות חדירה לכל השווקים של מדינות אירופה עם פעילות רגולטורית שתואמת את זו של היבשת, ולצדה תהיה חדשנות בתחומים כמו פיננסים, לוגיסטיקה, נגרות, עיבוד מתכת והנדסת חומרה, וסוגים שונים של חדשנות דיגיטלית כמובן. בחינת השווקים מראה שזו הזדמנות במיוחד ליזמים ישראלים, שפחות נגישים לתחומים האלה".
געגוע או פחד?
למרות הרצון לחזור לחיק הכלכלה והתרבות הרוסית, הכה מוכרים בלטביה, ניכר כי הפחד מהן חזק יותר. רחובות ריגה, לדוגמה, מעוטרים בדגלי אוקראינה ושלטי תמיכה בה, לצד שלטי נאצה המכוונים אישית לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שאחד מהם אף נתלה מול שגרירות רוסיה בבירה.
לטביה גם התחייבה להעביר סיוע צבאי בשווי כ־370 מיליון יורו לאוקראינה מאז ינואר 2022 ונמצאת בחמישייה הפותחת בקרב המדינות התומכות במאמץ המלחמתי של אוקראינה כנגד רוסיה, עם כ־1.6% מסך כל התחייבויות ממשלות העולם לתמוך בה בבחינת התרומה פר נפש.
כך על פי נתוני מכון קיל הגרמני לחקר הכלכלה העולמית (Kiel Institute for the World Economy), נכון לסוף יולי האחרון. תרומתה של לטביה אולי נתפסת כקטנה יחסית במובן הכמותי, אך יש לזכור כי היא מהווה כ־2.5% מצפי הוצאותיה לשנת 2023. זאת לאור פרסום משרד האוצר הלטבי מפברואר האחרון המראה כי צפי הכנסותיה הכולל לשנת 2023 עתיד לעמוד על כ־12.7 מיליארד יורו וצפי הוצאותיה עומד על כ־14.7 מיליארד יורו.
עוד שינוי שכפתה על לטביה ההתנהלות הרוסית הוא במובן הצבאי: המדינה הבלטית החזירה כאמור את חוק גיוס החובה וצופה כי עד שנת 2028 יגדל צבאה מכ־22 אלף חיילים לכ־50 אלף. הצעירים שעמם שוחחנו דווקא מצפים לכך, ולא רק מטעמי הגנה עצמית.
קרליס ברזינס (Karlis Berzins), סטודנט באוניברסיטה הטכנולוגית של ריגה, המקבילה לטכניון המקומי, סיפר על חוק הגיוס חובה: "בנוסף להגנה על עצמנו, אנו בטוחים שהשירות הצבאי יוביל אותנו לפיתוח יכולות אישיות שיסייעו לנו גם בהתפתחות האישית, בדיוק כפי שצעירים ישראלים חווים. אנו גם מקווים שנצליח, בדומה לישראל, לתרגם את היכולות והפיתוחים הצבאיים שלנו למוצרים ולשירותים אזרחיים שיסייעו בהובלת הכלכלה המקומית".
אוכלוסיית לטביה הולכת ומתמעטת בשל שיעור ילודה נמוך והגירה שלילית, בעיקר של צעירים. אם יזמים ייענו לקריאתה ייתכן שהמדינה תשנה את פניה הן כלכלית והן דמוגרפית. הישראלים אולי מתעניינים, אך בעוד רובנו שקועים עתה בנעשה בגבולותינו־אנו, לטביה תצטרך להמשיך את עבודת התשתית הנדרשת לעידוד הגירת ישראלים אליה, מתוך ידיעה שהיא אינה המדינה היחידה שפורשת את זרועותיה אל עבר החדשנות הישראלית.