בישראל של שנות ה-60, התפתחה תופעה תרבותית שערורייתית שאין לה אח ורע: ספרי "סטאלג", סדרת ספרי כיס ארוטיים שנמכרו בין סמטאות שוק הפשפשים ביפו, בקיוסקים ובדוכני עיתונים אנונימיים ברחבי הארץ.
המונח "סטאלג", שמקורו בקיצור המילה הגרמנית Stammlager (מחנה שבויים גרמני), קיבל בישראל משמעות חדשה: שילוב בלתי נתפס בין פורנוגרפיה, אלימות וסמל הרוע האנושי - הנאציזם. הספרים עסקו בעיקר בחיילים שבויים במחנות נאציים, העוברים התעללות מינית בידי סוהרות סדיסטיות. הסיפורים הפורנוגרפיים והסאדו-מזוכיסטיים האלה, הוצגו לעתים כ"מבוססים על מקרים אמיתיים".
הסדרה כללה יותר מ-100 ספרים שונים, שעלילותיהם התרחשו לא רק במלחמת העולם השנייה אלא גם במלחמות אחרות ביפן, קוריאה, אלג'יריה, אפריקה, קובה ודרום אמריקה, אך הנוסחה נותרה דומה: שילוב בין סקס וסאדיזם.
הספר הראשון בסדרה, "סטאלג 13", יצא לאור בשנת 1961 בעקבות סרטו של בילי ויילדר "סטלאג 17" (1953). מחבר הספר, אלי קידר, השתמש בשם העט "מייק באדן". הופעת הסדרה הייתה בדיוק עם פתיחת משפטו של אדולף אייכמן בירושלים.
עד היום טוענים כי משפט אייכמן היה הטריגר לכל סדרת הספרים הזו, שכן בארץ לא התעסקו או הכירו בכאבם של ניצולי השואה עד אז. השידור החי של עדויות השורדים חשף את החברה הישראלית לזוועות השואה באופן חסר תקדים. תגובת הנגד הייתה תופעת הסטאלג.
אף שהספרים היו בדיוניים לחלוטין, הם הוצגו כתרגום מאנגלית, ולמחבריהם הישראליים ניתנו שמות לועזיים כמו "ויקטור בולדר", "קים רוקמן", "מדלין רושמון". המו"לים העיקריים היו עזרא נרקיס שהוציא את הספרים בהוצאת ינשוף, ופרץ הלפרין ויצחק גוטמן דרך הוצאת "עשת".
בעטיפות האחוריות של חלק מהספרים אף הוצגו הסיפורים כתיאורים היסטוריים. כך למשל, הספר "הייתי מפקדו של סטאלג" שנכתב על ידי מירון אוריאל (שהיה אחד הכותבים המרכזיים בסדרה), הוצג כזיכרונותיו האותנטיים של "קולונל מרטין רוזנברג".
בתחילה נקראו הספרים במספרים סידוריים כמו "סטאלג 33", ובהמשך קיבלו שמות תיאוריים יותר כגון "סטאלג הזאבות". החוברות הופצו בפורמט פשוט, נמכרו בכמה גרושים והתחבאו תחת מעטה של "מסמכים אותנטיים". חלקן הודפסו בכמה מהדורות בשל הביקוש הגבוה ונמכרו במהירות.
אחד הספרים המפורסמים והשערורייתיים ביותר בסדרה היה "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ", לכאורה מאת "מוניק קורנו" (שם עט). תמונת השער שלו הציגה אישה בחזייה עם סימני הצלפת שוט וצלב קרס על המצח. הספר זכה לכינוי "הספר הנורא והמזוויע ביותר שיצא אי-פעם בשפה העברית". כל עותקיו הוחרמו והושמדו על ידי המשטרה, ורק ארבעה אספנים ידועים מחזיקים בעותק שלו כיום. זהות המחבר האמיתית נותרה בגדר תעלומה.
גם הספר "הנה בא הקברן המתוק" מאת "מייק באדן" הוחרם, והמו"ל, יצחק גוטמן, הורשע בפרסום דבר תועבה שעלול להביא להשחתת המידות. חלק מהחוברות שהוחרמו המשיכו להימכר בשוק השחור.
המשיכה לז'אנר הסטאלג נבעה ממספר גורמים: הפיתוי של האסור שהוא חיבור טאבו בין מין, שואה ואלימות קיצונית, ההכחשה הקולקטיבית שנבעה מחוסר יכולת לשוחח בגלוי על טראומות מיניות בשואה יצרה צורך בפורקן מודחק וגרפיקה פרובוקטיבית על העטיפות שמשכה את העין. מאפייני הז'אנר כללו נאציות מצוירות בלבוש עור שחור, כתיבה ירודה אך מגרה, ונרטיבים של "גבורה גברית" בפני סדיזם נשי.
קהל הקוראים העיקרי היה נערים וחיילים, שקראו את החוברות בהיחבא והסתירו אותן בין ספרי לימוד או מתחת למיטה. ככל שהתופעה התרחבה, הביקורת הציבורית גברה. אנשי ציבור, מחנכים ואנשי רוח תקפו את הסטאלגים בחריפות. התקשורת האשימה אותם בהשחתת הנוער והרשויות החלו בהליכים פליליים נגד המו"לים.
השערורייה התעצמה בשל כמה סיבות: טשטוש הגבולות המוסריים בהפיכת השואה לרקע לפנטזיות מיניות, פריחת שוק שחור של נייר לחוברות האסורות, וההכחשה התרבותית של החברה הישראלית שביקשה לראות עצמה כ"מוסרית" ו"טהורה" אך התקשתה להכיר בכך שדווקא בקרבה צמח ז'אנר כזה. בסוף שנות ה-60 דעכה התופעה. הלחץ הציבורי והתערבות הרשויות הביאו לירידה בהפקה ובהפצה, אך הזיכרון התרבותי של התופעה נשמר.
בשנת 2007 יצא סרטו הדוקומנטרי של ארי ליבסקר "סטאלגים: שואה ופורנוגרפיה בישראל" (60 דקות), המנתח את עלייתה ונפילתה של תופעת הסטאלגים על רקע משפט אייכמן וכתבי ק. צטניק. הסרט עורר עניין בינלאומי והוצג בפסטיבלים ברחבי העולם.
תופעת ה"סטאלג" הייתה יותר מסתם שערורייה חולפת - היא שימשה כחלון אל הלא-מודע הלאומי, אל רגשות מבולבלים של דחייה ומשיכה, פחד ופיתוי. דווקא במדינה שקמה מתוך אפר השואה, צמחה ספרות פורנו נאצית שמעלה שאלות נוקבות על מיניות, זיכרון וגבולות מטושטשים בין פנטזיה לזוועה. במבט לאחור, הסטאלג מהווה מראה לא נוחה המאלצת אותנו לשאול: מה אנחנו מעדיפים להסתיר בתרבות שלנו, ואיך זה בכל זאת מצליח לצוף אל פני השטח.
