"שלא ישכחו אותם": בימים שחלפו מאז ה־7 באוקטובר נולדות בארץ ובחו"ל יותר ויותר יוזמות להנצחת הנופלים והנרצחים, מתוך מטרה להזכיר ולא לשכוח. סוג של יוזמות שתופס תאוצה בתקופה האחרונה הוא הרצאות: הורים שכולים שמעבירים הרצאות ברחבי הארץ (ומחוצה לה) על ילדיהם שנפלו או נרצחו במלחמה על מנת להמשיך את מורשתם ולהדליק את נר זכרם לכל המעוניינים לשמוע.
הווטרינרים שנשארו עם בע"ח והזוג שחגג מול ענני עשן: מיהם "המפונים" שלא התפנו?
ישראל זיו מטיל פצצה: "המלחמה הסתיימה כבר לפני חודשיים"
סמל מתן מלכה ז"ל (19) מגשר הזיו, לוחם בגדוד 101 שבחטיבת הצנחנים, נפל ב־7 באוקטובר בקרב בכיסופים כשהוא וחבריו נלחמו בקרב הרואי והגנו בגופם על תושבי הקיבוץ. אמו, ליבת מלכה, יזמה לא רק את הקמת “בית מתן מלכה" בירושלים (מלונית לחיילים בודדים) אלא בשבועיים שאחרי ה־7 כבר יצאה להרצות על סיפורו וסולם ערכיו. “ההרצאה הזו מאפשרת לי באופן אישי לעשות את מה שאני הכי אוהבת", מסבירה ליבת. “כשאני מרצה על הערכים של מתן ועל סיפור הגבורה שלו ושל חבריו שנהרגו יחד איתו - זה מאוד־מאוד ערכי בעיניי. כמעט כל ערב אני מרצה על מתן, מספרת סיפורים עליו, מראה סרטונים שלו ובסוף ההרצאה – המחזקת מתחזקת".
“התחלתי את ההרצאות שבועיים אחרי ה־7 כי הבנתי שהאופציה השנייה היא לשקוע, וכשאני לא בעשייה אני מתחילה להיכנס למחשבות לא בריאות. לדבר עליו ולספר על הערכים שלו זה להחיות אותו. אני מרצה הרבה בפני תלמידי כיתות י"ב והם מקבלים השראה מסיפורו. אני מסתובבת בכל מקום עם היומן של מתן מקורס מ"כים ומעבירה להם את הערכים שהוא גדל עליהם, מספרת מה זה אומץ, נחישות ופחד".
"אני נותנת שעתיים הרצאה ונותנת להם כלים. לראות בעיניים שלהם את הכאב, את הסיפור עצמו ואת התובנות - מחזק אותי. במלחמה הזו אני כבר לא אנצח, המשפחה שלי הפסידה במלחמה הזו בכל מקרה, אבל הניצחון הפרטי שלי יהיה להגשים את החלומות שהיו לי לפני ה־7 באוקטובר. מתן הכיר אותי כאמא חזקה והדבר האחרון שהיה רוצה לראות הוא שאני שבורה ועצובה ושוקעת בעצבות. הוא לחם כדי להגן על המולדת, להגן עלינו, והעשייה היא הניצחון הקטן שלי".
איך הקהל מגיב?
“נורא מרגש אותי לראות נערים יושבים שעתיים ומקשיבים להרצאה. זה יחסית הרבה זמן ולנוער בדרך כלל אין סבלנות לשבת שעתיים ולהקשיב. אחרי ההרצאה הם ניגשים אליי ואומרים שזה לא מובן מאליו שאם שכולה מגיעה ומספרת את הסיפור של בנה וחולקת איתם את הרגשות הכי פנימיים. חלקם גם אומרים שהם לקחו איתם כמה ערכים לקראת הגיוס שלהם לצבא, וזה מאוד מרגש אותי. אלו דברים שלא לומדים בבית ספר. אני גם מרצה בפני אמהות שהילדים שלהן בעזה ודרך הסיפור הן מקבלות פרופורציה לגבי ההתמודדות עם הדאגה והחרדה. המשימה שלי היא להפוך אותן ליותר אנטי־שבירות. התגובות שלהן ממלאות אותי במלוא מובן המילה".
איזה ילד היה מתן?
“הוא היה ילד מלא אור ואהבה, ראה תמיד את האחר. חבריו לצנחנים ששירתו איתו מספרים לי כל הזמן סיפורים חדשים עליו שרק מחזקים את מה שידעתי על האופי שלו ועל הקסם שלו שהכרתי. הוא ידע לראות את החברים שלו, עזר להם כשהיה להם קשה גם כשלו עצמו היה מאוד קשה, הוא שם את האחרים לפניו".
“לדבר עליו עוזר"
סמ"ר איתי מרציאנו ז"ל (20) מבית עריף היה סמל מחלקה בבא"ח צנחנים בגדוד 890. כשפרצה המלחמה הוא עזב את כל עיסוקיו ויצא לקרב שממנו לא חזר. “בשבת בבוקר איתי היה בבית, וקיבל הודעה ממפקדיו שכל מי שיכול שייקח נשק ויגיע לשדרות. ניסיתי לעצור אותו ולהגיד לו שיחכה ושיבין מה קורה, אבל הוא אמר: ‘לא, אמא, אני חייב להגיע לשם, בשביל זה התגייסתי’", משחזרת אמו פרידה מרציאנו. “בכניסה לקיבוץ יד מרדכי הוא וחייליו פגשו כמה חברי קבוצת ריצה שהסתתרו מתחת לבטונדה והגיעו לחלץ אותם. הם הגיעו שישה חיילים לשם, התפצלו לשתי קבוצות, איתי ושני חיילים נוספים הגיעו לאזרחים, וכשהוא וחברו אילי גמזו התכוונו להשיג עזרה, המחבלים הפתיעו אותם עם ערימות נשק ולא היה להם סיכוי. המחבלים הרגו את איתי ואת אילי וגם שניים מתוך שלושת האזרחים, והחייל ואזרח אחד נפצעו אבל ניצלו".
ספרי קצת על איתי.
“איתי היה ילד מוכשר, מוצלח ומצטיין בכל. הוא היה שחקן כדורגל בקבוצת ‘מכבי שוהם’ עד גיל 18, היה תלמיד מצטיין, מקובל חברתית, והיה יכול להגיע רחוק ולהשיג כל מה שהוא רוצה, אבל הוא בחר להיות לוחם".
פרידה מציינת כי בחודשים האחרונים לא הייתה מסוגלת לחשוב אפילו על הרצאה, עד שבנותיה שכנעו אותה. “בהתחלה נושא ההנצחה היה לי מאוד קשה, אבל הבנתי שזה מאוד חשוב לבנות שלי, שזה עוזר להן וחלק מהתהליך שלהן בהתמודדות עם האבל והאובדן, שזה חלק מתהליך הריפוי. לקח לי שלושה חודשים עד שהסכמתי בכלל לדבר על איתי".
בחודשיים האחרונים מעבירה פרידה הרצאות על בנה הגיבור במכינות השונות. “במסגרת ההרצאה הכנתי מצגת מושקעת מלווה בתמונות ובסיפורים ואני מספרת על איתי מהילדות ועד יום שבת של ה־7 באוקטובר", היא מספרת. “אני מנסה לחבר את הילדים במכינה לערכים שאיתי גדל עליהם בבית ולערכים שלו כחייל, כמפקד וכלוחם. דרך סיפורו אני מחברת את הנוער הזה, שנמצא לפני גיוס, לערכי ההקרבה, אהבת הארץ, המשפחה והחברים".
איך זה עוזר לך להתמודד עם האובדן?
“מצאתי שלדבר עליו עוזר לי כי אני מרגישה שאני מחיה אותו ודואגת שלא ישכחו אותו. חשוב לי שלא ישכחו אותו ואת כל החיילים הגיבורים האלה שיצאו ב־7 באוקטובר לתופת ולאש מבלי להסס ומבלי לחשוב על עצמם, והקריבו את חייהם כדי להציל חיים. איתי ואילי מנעו במותם את חדירת חוליית המחבלים שבהם נלחמו לקיבוץ יד מרדכי ובכך הצילו הרבה חיים. חשוב לי שלא ישכחו אותם בשום צורה, שידעו איזו הקרבה מטורפת עשו הילדים האלה למען המדינה, ואני גם מספרת על ההתמודדות עם האובדן. בכל הרצאה אני מרגישה שאיתי חי".
מה תגובת הנוער?
“אלו ילדים מדהימים. הם יושבים ומקשיבים בצורה מכבדת, יושבים בדממה ושואלים שאלות. בסוף ההרצאה הם באים ומחבקים והם בוכים ומתרגשים איתי, ומראים כמה זה חשוב להם. נורא כיף לראות אותם ואת התגובות שלהם".
יש מסר שחשוב לך להעביר?
“עד ה־7 באוקטובר רבנו אחד עם השני ונלחמנו אחד בשני, והילדים האלה שרצו בשבת להילחם למען המדינה לא חשבו על שמאל או ימין, הם רצו להציל אותנו, ואני מבקשת שנהיה ראויים להם ושלא נחזור לשסע שהיה כאן לפני ה־7 באוקטובר כי זה לא מגיע להם, לא מגיע להם שהמוות שלהם יהיה סתם או מיותר".
“שואה קולוסלית"
ב־6 באוקטובר, בשעות אחר הצהריים של ניו יורק, שם מתגוררת חוקרת השואה חני ריקרדו במסגרת לימודיה האקדמיים, היא שוחחה עם בתה אוריה (26) ז"ל. השתיים תכננו את העתיד ושוחחו על חתונה ועל האמהות שאוריה רצתה. כמה שעות מאוחר יותר התעוררה חני לידיעה כי בתה, שנכחה במסיבה ברעים, נעדרת, ובהמשך התבשרה על הירצחה בידי המחבלים.
מאז מעבירה חני, סטודנטית לשעבר בפקולטה לחינוך מוזיקלי במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, הרצאה בארץ ובארצות הברית על בתה ועל שאר נרצחי המסיבה ברעים במטרה להנציחם. “כבר למעלה מ־20 שנה שהמוזיקאים היהודים שנרצחו בשואה מלווים אותי. זה נושא התזה שלי, ואני מוצאת את עצמי, דור שני לשורדי שואה, מוזיקאית חוקרת שואה, ועכשיו אמא למי שלא שרדה שואה מרצה עליה", היא מתארת. “התחלתי לדבר על אוריה כבר בשבוע הראשון להירצחה, תחילה בראיונות לרשתות טלוויזיה זרות ובהמשך בהרצאות. אוריה היא המרכז אבל אני מדברת גם על הילדים האחרים שנרצחו במסיבות בדרום כי זו שואה קולוסלית במלוא מובן המילה".
ארבעה ימים הוגדרה אוריה כנעדרת עד שב־10 באוקטובר חבר שלה מצא אותה 100 מטר מהרכב בכביש 232. “אוריה הצליחה לצאת מהמסיבה יחד עם חבריה שחר ושרון", מספרת חני. “כשהם הגיעו לקיבוץ כיסופים שחר נורה ומת לאוריה בידיים. הם היו שעתיים במכונית ואף אחד לא הגיע לחלץ אותם, למעט אח של שרון שגם מצא את מותו באירוע הזה".
עד כמה להרצות על אוריה עוזר לך בהתמודדות עם האבל?
“זה להשאיר את אוריה בחיים שלי, אבל הכאב הזה הוא בלתי ניתן לתיאור במילים ואין גבול להתמודדות איתו. יש התקפי יגון שלצופה מן הצד זה יכול להיראות כהתקף שיגעון של ממש, אני מניחה שזה התקף של שיגעון רגעי או שעתי כי הזעקות שנובעות מתוך כל הכאב הן בלתי נשלטות. זה נמצא ושום דבר לא יכול להזיז את זה. בתור חוקרת שואה אני יודעת שהדרך לזכור היא לדבר על האנשים, מה הם עשו, מה הם היו ומה המשמעות שלהם עבור האנשים סביבם. זו דרכי להשאיר את אוריה בעולם הזה, לדבר עליה שכל העולם ידע".
"אני מספרת את סיפור הרצח שלה, על החלומות שלה ועל החיים שלה בבית, מדברת על החברים שלה ומה שסיפרו עליה וגם עליה ועליי כאהבה עצומה וענקית, שהייתה ונשארה אצלי. אבל אין לי את העתיד אלא רק את הזיכרונות וזו ההתמודדות עם האובדן והידיעה של ספירת השנים קדימה - כמה ימי הולדת, חגים ושנים אספור בלעדיה. אני מספרת גם על ההתמודדות עם השכול ועל המשמעות של לאבד ילד, מה זה הכאב הזה, וגם על המשמעות של להכריח את עצמך לקום בבוקר ולבחור בחיים יום־יום, רגע־רגע. זו מהות ההרצאה שאותה אני נותנת".
איזו ילדה הייתה אוריה?
“היא הייתה מאוד נאמנה לחבריה ולמשפחתה, מצחיקה מאוד, חכמה ומוכשרת. אהבתי אותה יותר מאשר את עצמי. היינו מדברות בכל יום והיא הייתה אמורה להגיע אליי בדצמבר לארצות הברית והיא כבר לא תגיע. היא הייתה אהובה מאוד על החברים שלה. היא רצתה נורא להיות אמא ורצתה לראות אותי סבתא".
חני מבקשת להעביר את חשיבות ההרצאות על הנרצחים והנופלים. “אני רוצה שידברו על הילדים שנרצחו במסיבות ומנעו בגופם את האסון הגדול שהטרוריסטים תכננו. במותם הם מנעו אסון יותר גדול. כמה שלבי עם החטופים, ואני רוצה שכולם יחזרו הביתה, אני רוצה שידברו גם על הילדים האלה שנרצחו. לא אשכח את הרגע שבו דפקו לי בדלת, אמרו לי ‘הבת שלך מתה’, והשאירו אותי להתמודד עם האובדן הזה. אף אחד לא מדבר כבר על הנרצחים, על הילדים האלה, אוהבי החיים שבאו לחגוג ונרצחו. ילדים יפים כל כך, מבפנים ומבחוץ, שחשוב שיזכרו אותם. אסור לעבור הלאה עם זה, צריך תמיד לזכור ולהזכיר אותם. לכן ההרצאות האלה חשובות ומשמעותיות. הילדים האלה נרצחו כשלא היה מי ששמר עליהם או הגן עליהם, אז המעט שאנחנו יכולים לעשות הוא לשמור את הזיכרון שלהם".
