עידן לויטוב, בנו של נווט הקרב המיתולוגי בחיל האוויר הישראלי, עמוס לויטוב, שהלך לעולמו בשבוע שעבר בגיל 73, שוחח עם גולן יוכפז וענת דוידוב ב-103FM וסיפר על המאבק של אביו במחלת הסרטן: "הוא עשה עבודה לא רעה האמת, הוא ניצח את הסרטן שש פעמים, בפעם השביעית הייתה תיקו כי לא הסרטן ניצח, הסרטן החליש אותו, מבלי להיכנס לפרטים. זה היה מלחמת התשה מבחינתו". 

בהמשך, התייחס לויטוב לקמפיין גיוס ההמונים שפתח יחד עם אחיו עבורו על מנת לממן תרופה ביולוגית חדשנית ושיתף כי "ידענו שהמון אנשים אוהבים ומעריכים אותו, אבל בסוף לכל אחד יש את החיים שלו ואנשים באמת פינו מהזמן שלהם ופנו אלינו וניסו לעזור מעבר לתרומות, שיתפו והעבירו הלאה וניסו לעזור ברכישת התרופות במחיר מוזל, בכל דבר אפשרי". 



כמו כן, סיפר עידן על עברו הצבאי של אביו ועל הסיפורים ששמע מתקופתו כנווט קרב ותקופת השבי שלו ואמר כי "להבדיל אלף אלפי הבדלות, כמו ניצולי שואה, הם לא מדברים על זה וזה משהו שהולך איתם לאורך כל הדרך". בנוסף שיתף כי עמוס ז"ל לקה בפוסט טראומה לאחר הלחימה, "היה הכול מהכול, הוא היה בוכה מתוך שינה, כמובן שהוא נראה והתנהג כמו אחד האדם. אבל זה משהו שהיה שם, ונשאר איתו עד עכשיו".

"אנחנו תמיד הקשבנו והאזנו ושמחנו לקבל כל סיפור או פרט אינפורמטיבי או רגש, כל דבר שהיה מספר ומשתף. כמו שאמרתי, להבדיל מניצולי שואה שחוו דבר אחר לחלוטין, גם פה הייתה שתיקה. היה קשר של שתיקה", הוסיף.

"ידענו שצריכה להיות מלחמה כדי שנשתחרר"

בהמשך השיחה, הצטרף גם הטייס לשעבר עמוס זמיר, שצנח ונלקח בשבי המצרי יחד עם לויטוב ז"ל וסיפר על ההתמודדות: "לא ידענו שנשתחרר למרות שהייתה לנו טלוויזיה ורדיו, שמענו את קול ישראל שאמרו שאת השבויים יחזירו אחרי הניצחון וזהו. לא היה משא ומתן, אף אחד לא אמר לנו מתי ואם נשתחרר. ידענו שצריכה להיות מלחמה כדי שנשתחרר. היינו קבוצה. לא היו הבדלים או מעמדות". 

עמוס לויטוב (מימין) (צילום: באדיבות המשפחה)
עמוס לויטוב (מימין) (צילום: באדיבות המשפחה)


"הייתה מערכת היחסים טובה מאוד, כמובן שיש כמו בכל קבוצה סגורה יש עליות וירידות אבל כל אחד שהיו לו ירידות האחרים עזרו לו להעלות את עצמו. בהתחלה ישבנו על המזוודות, אמרנו 'בטח נחזור' כי השבויים לפנינו ישבו חודש-חודשיים, אבל אחרי שהשנים כעברו, שנה ועוד שנה, החלטנו לעשות את הכלא לבית שלנו", הוסיף. 

בסיום, סיפר גם על תפקידו של עמוס ז"ל בשבי ואמר כי "לא היה תפקיד מוגדר לעמוס או לכל אחד אחר, הייתה היררכיה טבעית. הדרגות לא שיחקו תפקיד אלא האישיות, הוא היה משכמו ומעלה ומנהיג טבעי וכל אחד תרם כפי יכולתו. היו לנו תורניות מטבח, עשינו בית ספר, קיבלנו חומר מהטכניון".