אלפי אזרחים התכנסו הערב (שבת) בכיכר החטופים בתל אביב לעצרת השבועית, כשברקע מתקרב חג הפסח - חג החירות, אך 59 חטופים עדיין מוחזקים בידי חמאס. בעצרת נשאו דברים שורדי שבי, בני משפחות של חטופים וחברים של חטופים, בקריאה נרגשת לממשלה להביא להסכם שיחזיר את כל החטופים הביתה.
עומר ונקרט, ששוחרר מהשבי לפני כחודש וחצי, פתח בנאום נרגש: "אני כאן נרגש וזועק - השיבו את אחיי מהשבי. אבל אני לא באמת כאן, רק חצי ממני עומד פה. חלק ממני עדיין שבוי במנהרה, וגם אתם לא באמת כאן - כי חלק מאיתנו, חלק מכולנו שבוי בעזה".
ונקרט הדגיש כי השיקום האמיתי שלו יהיה רק כאשר "אחיי האהובים גיא ואביה יעלו על מסוק חיל האוויר, יפסעו אל החדר בו מחכים להם קרוביהם והם יהיו שוב בבית בישראל".
ונקרט סיפר על התנאים הקשים בשבי: "הוחזקתי בתנאים קיצוניים במנהרה צרה כשלידי בור הצרכים. במשך 505 ימים הורעבתי, הושפלתי, הוכיתי. מתוכם הייתי 197 ימים לבדי כמעט איבדתי את שפיותי." הוא חשף כי נחטף "ממיגונית בה נרצחו 28 צעירים וצעירות וביניהם חברתי הטובה, קרן השמש שלי שהפכה למלאך השומר שלי - קים דמתי".
בפנייה ישירה לראש הממשלה אמר ונקרט: "ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, זה עליך להשיב אותם! זה רק עליך להחזיר אותם הביתה! תזכור שאלה האחים שלי, אלה האחים שלנו וזה עליך רק עליך שהם יהיו בבית!".
בהמשך קרא ונקרט: "אני קורא מכאן לחברי הקבינט ולראש הממשלה להזמין אותי לישיבת הקבינט הבאה ולהסתכל בעיניים לעדות שלי. אני קורה לכם - אל תסיטו את המבט! תהיו אמיצים והזמינו אותי לספר לכם מקרוב מהעוברים בשניות אלה ממש אחיי השבויים".
גדי מוזס, ששהה בשבי הג'יהאד האיסלאמי 482 ימים, שיתף כי לקראת חג הפסח משמעות החירות עבורו היא עמוקה הרבה יותר: "לאחר 482 ימי שבי בידי הג'יהאד האיסלאמי, אני שוב חופשי בקרב בני משפחתי ובני עמי. גם מילות ההמנון: 'עוד לא אבדה תקוותנו' ו'להיות עם חופשי בארצנו', קיבלו אצלי משמעות עמוקה ביותר לאחר שובי".
מוזס הזהיר מפני המשך הלחימה: "תופי המלחמה מהדהדים באוזני שוב. הייתי שם ושמעתי קולות אלו גם מהצד האחר של הגבול. זה איום ונורא! זה חונק את הגרון ומשתק את הנפש. אחינו השבויים מאבדים כל תקווה כשקולות הפגזים שורקים מכל צד ועבר. פגזים אלו הרגו ויכולים להרוג את אחינו חסרי הישע".
הוא הדגיש: "ההנחה שהרג אנשים יביא את חמאס להבנה כי עליהם לשחרר את החטופים, מוטעית מיסודה. חיי אדם ורכוש לא מעניינים אותם. יש בידיהם קלף מיקוח והם רוצים להפיק מקלף זה את מירב התועלת מנקודת מבטם." מוזס הוסיף בכאב: "זמנם של החטופים איננו בלתי מוגבל. יש חולים, יש פצועים, יש מיואשים ויש פגועים נפשית".
לירי אלבג, שורדת שבי נוספת, הדגישה את מצבם הקשה של החטופים: "בזמן שאנחנו פה – הם עוברים שם גיהינום! שנה וחצי של עינויים ואלימות פיזית, נפשית, פסיכולוגית – ואפילו מינית! איימו עלינו בקטיעת ידיים אם יגלו ששיקרנו להם או עשינו משהו אסור. אסרו עלינו לבכות, אסרו עלינו להתחבק, אסרו עלינו להקשיב אחת לשנייה ברגעי משבר. אני עומדת כאן הערב מולכם, חופשיה!!! אבל הלב שלי נשאר שם, עם כל מי שעוד בשבי".
אלבג שיתפה חוויה קשה מהשבי: "כשקרסה העסקה הראשונה - גם אני קרסתי. אני זוכרת את הרגע ההוא. רגע אחד שבו כל מה שהחזיק אותנו – התנפץ. היינו בטוחות שאנחנו יוצאות משם הביתה. היינו בטוחות שהסיוט הזה נגמר. הדלתות לא נפתחו. והסיוט נמשך. ברגע אחד איבדתי אמון. אמון בעולם שבחוץ. אמון בזה שמישהו באמת זוכר אותנו. אמון בזה שאי פעם נצא משם".
היא גם שיתפה את החוויה הקשה מחג הפסח שחגגה בשבי: "אני זוכרת את חג הפסח שם, חג עצוב, היינו לבד. את החג הכי משפחתי עשינו רחוק מהבית. היינו בדיכאון. העבידו אותנו שם!!! היינו משרתות שלהם!!!! והנה הגיע חג החירות. ועדיין יש שם אחים ואחיות שלנו. הם ישבו שם, במנהרות האפלות, בלי אוכל, בלי מים, לבד, חסרי אונים בלי לדעת אם יש להם מחר".
אלבג הדגישה את הסכנה בהמשך הלחימה: "אני חייבת להיות כנה, ללא דעות פוליטיות. כל חזרה ללחימה מסכנת אותם! אם זה הוראות מהדרגים הבכירים של חמאס – החטופים הם הראשונים לשלם את המחיר! אם חיל האוויר תוקף – לצערי גם אז החטופים בסכנה! וכמובן החיילים שלנו שנלחמים!! גם הם בסכנה ובפחד לפגוע באחים ואחיות שלנו. אין ניצחון, שום ניצחון, בלי שכל 59 החטופים בבית!".
חירות נמרודי, אימו של תמיר נמרודי שנחטף לפני 547 ימים, פתחה באירוניה המרה של שמה: "למרבה האירוניה, השם שלי הוא חירות. נולדתי בתקופה בשנה, בה אנו מציינים רצף אירועים בהיסטוריה היהודית שעיצבו אותנו כעם. בהם העם היהודי יצא מחושך לאור. חג הפסח... יום השואה... יום העצמאות... ההורים שלי בתמימותם חשבו, מה יותר מתאים מחירות? והנה... אנחנו בשואה נוספת ואיפה החירות שלנו? איפה החירות שלי? איפה החירות של תמיר שלי? איפה החירות יש עוד 58 חטופים ומשפחותיהם? איפה החירות של העם שלנו? כולנו חטופים...".
היא תיארה את המצב הנוכחי: "אנחנו כאן הערב, כפסע מליל סדר נוסף ללא הילדים שלנו. עוד ערב חג שאין בו שמחה. רק כאב, געגוע ודאגה עמוקה לאהובים שלנו. בעזה - הלחימה מתעצמת, כובשים שטחים ומסכנים את החטופים ואת החיילים. בלבנון - תקיפות חוזרות בדחייה. מתימן – ממשיך שיגור טילים שמשבש את חיינו. בישראל - עוד פרשייה נחשפת וחושפת את חוליה של הממשלה. בכיכר – שוב מתקיימת העצרת השבועית. שוב מקריאים שמות של חטופים. אנחנו ממשיכים את השגרה הלא הגיונית הזאת".
נמרודי שאלה בכאב: "ואני שואלת... עד מתי? מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? אני אגיד לכם מה נשתנה... הכנסת יצאה לפגרה... החטופים יחכו בזמן שהמנהיגים נחים".
דני מירן, אביו של עמרי מירן, ביטא את געגועיו וציפיותיו: "אני מאד מתגעגע ורוצה שעמרי יחזור, לחבק אותו, ולספר לו, איך אתם... איך כל עם ישראל מתפלל אתנו להחזרתו עם כל החטופים".
מירן ציין כי בנו יחגוג ביום שישי הקרוב 48 שנים, "מהן שנה וחצי חטוף וכלוא במנהרות חמאס". הוא הזכיר גם את נכדתו הקטנה: "ואז אספר לעמרי שעלמה חגגה ביום שני האחרון יום הולדת שני. בשבת היא אמרה: 'אני בת שתתים'. שני ימי הולדת אשר לא זכית לחגוג איתה".
זמיר חיימי, דודו של טל חיימי ז"ל, פתח את דבריו: "כבר 547 ימים שהם לא איתנו. קבורים במנהרות בעזה. אפילו שם קולקטיבי ניתן להם: החטופים. קבוצה של אזרחים ישראלים שהופקרו בשבעה באוקטובר על ידי מדינת ישראל ומאז מופקרים כל יום מחדש על ידי ראש ממשלת ההפקרה".
הוא המשיך בהזכירו את האנשים מאחורי הפוסטרים: "אפילו פוסטרים יש להם. פוסטר אחד גדול, הכולל את כל 59 החטופים והחטופות ופוסטר אישי קטן לכל חטוף. כאילו היו סוג של כוכבי פופ משנות השמונים. כולם כבר מכירים אותם".
חיימי ביקר את האסטרטגיה הנוכחית: "בנוסף בחרה הממשלה בחזרה למלחמה בעזה. רק טיפש חוזר על אותה טעות פעמיים ומצפה שזה יצליח. סיפרו לנו ועדיין מהדהדים את השקר הזה שרק לחץ צבאי יגרום לחמאס לשחרר אותם. ובינתיים איבדנו חברים נוספים מאז השבעה באוקטובר. חברים שיכלו לחזור בחיים".
בנאום מיוחד באנגלית, פנה עמית בן-דור גוס, חברו של החטוף עידן אלכסנדר, ישירות לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ ולסטיב ויטקוף, שליחו למזרח התיכון: "נשיא טראמפ, כשנבחרת הבאת איתך את חברך המוכשר, סטיב ויטקוף, לעזור לך לפתור את הכאוס במזרח התיכון. ובדיוק כפי שיש לך את סטיב ויטקוף, גם לי יש חבר טוב. חבר הכי טוב. ושמו עידן אלכסנדר. ובדרך כלל הוא תמיד שם בשבילי. אבל עכשיו, הוא תקוע. מתחת לאדמה. במנהרות. בלי אור שמש, מים, או אוכל. והוא לא במצב שבו הוא יכול לבקש עזרה. אז עכשיו תורי להיות שם בשבילו. וזו הסיבה שאני כאן עכשיו".
בן-דור גוס המשיך: "בסופו של יום, אתם השניים, דונלד טראמפ וסטיב ויטקוף, האנשים היחידים עם הכוח להחזיר הביתה את עידן. ועדיין הוא בעזה. אני לא עומד כאן ומאשים אתכם, אני מבקש מכם. תוך קצת יותר מ-70 יום מאז טקס ההשבעה שלך נשיא טראמפ, ואפילו לפני כן, הצלחתם לשאת ולתת על שחרורם של מספר גדול של חטופים בשלב הראשון של הפסקת האש. הבאתם אינספור חטופים חפים מפשע בחזרה הביתה למשפחותיהם. אבל העבודה לא הושלמה ואנחנו צריכים לעזור זה לזה כדי להשלים את המשימה".
