שרון כהן קרפ היא עובדת סוציאלית קלינית, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ומומחית משרד הרווחה לטיפול בילדים ונוער שעבדה במשך הרבה שנים כעו"ס לחוק נוער במועצה האזורית לכיש.
"מתחילת המלחמה עברתי לטפל בחוסן בשדרות, עם תושבי בארי, עם משפחות מניר עוז והטיפול בנפגעי ה-7.10 והמלחמה מעסיק אותי, כמו הרבה מטפלים אחרים בישראל, מיומה הראשון", מספרת שרון, חברת איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים, בראיון מיוחד ל"מעריב" שנערך איתה ביום שחרורו של אור לוי משבי חמאס אחרי 16 חודשים ארוכים היישר לזרועותיו של בנו הפעוט אלמוג לאחר שהשניים איבדו ב-7.10 את עינב, רעייתו של אור ואמו של אלמוג.
"הניסיון המקצועי לגבי ילדים בגיל הרך שצריכים להתמודד עם אובדן של הורה, קיים ועשיר לצערנו. אבל כשפעוט צריך להכיל במקביל גם הורה שחוזר מתקופת שבי ממושכת זאת אופרה אחרת", אומרת שרון.
הגישה שלה לטיפול באובדן אצל ילדים בגיל הרך מגיע לא רק כעו"סית ומטפלת מנוסה אלא גם מתוך ניסיונה האישי. היא איבדה את אביה כשהיתה בת שש בלבד לאחר שנרצח בפיגוע טרור באינתיפאדה הראשונה. "לפחות עד סוף גיל יסודי עוד האמנתי שאבא שלי יכול לחזור", היא מספרת, "המחסור שלו הורגש בכל צומת בחיי".
מניסיונה המקצועי והאישי מסבירה כהן קרפ: "בגיל הרך, עד גיל שש, היכולות הקוגניטיבית שלנו להבין מציאות מורכבת היא לא קיימת. המוח שלנו בשלב התפתחותי ואנחנו לא מצליחים באמת להבין אובדן של אדם קרוב. אין לילד יכולת להחזיק את זה, בטח לא בגיל שנתיים, ומבחינתו ההורה הלך. בפנטזיה של ילד הורה שהלך יכול גם לחזור וכשזה לא קורה עם השנים עלולות להתפתח מפנטזיות הצלת ההורה בגיל מאוחר יותר ועד תחושות אשמה בגיל בוגר יותר, אבל אובדן הורה פתאומי בגיל הרך, בטח אובדן אכזרי כשמישהו אחר לקח את חייו, היא טראומה שתלווה את הילד לכל אורך חייו בצורה כזאת או אחרת, כי הוא לא עובר את התהליך שאדם מבוגר עובר במצבים כאלה ועיבוד האובדן יהיה תהליך מעגלי ולא לינארי".
כהן קרפ מדגישה: "במקרה של הורה שנעלם ופתאום חוזר, בחוויה של הילד גם אמא שלו יכולה לחזור באותה מידה. מאבא אין לו קרוב לוודאי זיכרון קונקרטי והמשפחה הקרובה היא זאת שיכלה לתווך לילד את נוכחות האב בהיעדרו בתקופת השבי כשלמזלנו בתקופתנו יש תיעוד שמסייע בזה. מה שכן יש לילד בעצמו, אלה זיכרונות גופניים ורגשיים מאבא מיטיב שאותם אי אפשר למחוק. גם אם הקול והפנים של אבא הם משהו שהילד יזכור, הגוף שלו יזכור שהיה לו נעים במחיצת האב ויתגעגע אליו".
אור לוי יצטרך לעבור תהליך עיבוד טראומה אינסופית בעצמו מ-16 חודשי שבי ואובדן רעייתו הטראגי, ואלמוג בנו יהיה חלק מהשיקום שלו. "הורים במצבי קיצון אומרים לנו לא פעם שנטפל בילד והם יהיו בסדר. אבל אנחנו מסבירים תמיד שאי אפשר לטפל בילד בלי לטפל בהורה במקביל", מדגישה שרון.
"אנשי המקצוע המנוסים שמלווים את המשפחה, הן בשיקום הראשוני עכשיו בבית החולים והן מי שילוו את המשפחה לטווח הארוך, יטפלו במקביל הן ביכולות ההוריות של האב השב מהשבי והן במנגנוני ההגנה של הילד שנקשר לדודים כמו להורים בהלך השבי, כי בגיל הרך תהליכי ההיקשרות מאד משמעותיים. התהליך יהיה ארוך טווח, רב שלבי והדרגתי ומאד רגיש והמשאבים שעמדו לרשות הילד בהיעדר ההורים, בעיקר המשפחה המורחבת, ימשיכו להוות תפקיד קריטי לאורך שנים בשיקום הן של האב והן של הילד".
לאנשי המקצוע המלווים חשיבות עליונה כמלווים תהליך שיקום ממצב קיצון שכמעט אין לגביו ידע בספרות המקצועית, אומרת כהן קרפ ומדגישה: "אין סיכוי בעולם לדעת מראש מה יהיה נכון בכל סיטואציה. הדרך ללוות את המשפחה תהיה בצעדים קטנים ביחד איתם ובכל רגע להגיב איך שנראה הכי נכון לסיטואציה כי לא למשפחה וגם לא לאנשי המקצוע יש את כל התשובות למציאות שעולם הטיפול כמעט שלא התמודד איתה. התפקיד של עובדת סוציאלית הוא להחזיק את התקווה עבור המטופל וזאת זכות עצומה כי כל עוד אנחנו חיים, גם באובדנים הכי קשים ובלתי נתפסים, אפשר להשתקם".
בתוך כך, טל לוי, אחיו של אור, סיפר בריאיון ל"הארץ" כי אחיו ששוחרר מהשבי בחשש שבנו אלמוג, בן השלוש, לא יזכור אותו. "כשהם נפגשו זה היה מדהים, הם ישר התחבקו", הוא משתף. לדבריו, גורמים רשמיים אמרו לו לפני כמה חודשים שסינוואר הנחה להרעיב את הגברים שבשבי. "אם הם ידעו, אין סיכוי שרה"מ לא ידע", הוא מדגיש.
