"הבטחתי שיהיו לו חיים מאושרים והוא לא יגדל לתוך בית של שכול ועצב"
שחר נעים, אלמנתו של רס"ן (במיל') אמיר נעים ז"ל שנפל בקרב מול מחבלים בקיבוץ ארז ב־7 באוקטובר, ילדה ב־2 באפריל את רפאל
"אמיר חי בתוכי ובלבי לעד", אמרה בכתבה לפני שנה שחר נעים על בעלה, חבר כיתת הכוננות של קיבוץ ארז שנפל בקרב מול המחבלים באותה שבת שחורה.
"אני קולטת עכשיו בכמה רגעים אמיר לא נכח בשנה האחרונה. עברתי כל כך הרבה בשנה הזו, אבל אני עדיין מרגישה ש־7 באוקטובר היה אתמול", אומרת נעים. "יש גם את ההבנה הבלתי נתפסת שהוא לא יהיה, והמחשבה שיש לי את כל החיים לעבור בלעדיו רק מחמירה את הקושי. ככל שהזמן חולף זה רק נעשה יותר קשה. הגעגוע רק מתעצם".
ב־2 באפריל ילדה שחר את בנם הבכור. היא קראה לו רפאל. "זה לא קל בכלל", היא מודה. "זה יותר קשה ברגעים השמחים. תמיד עצוב וקשה, וכשיש רגעים שמחים ואני מבינה שהוא לא שם לחלוק איתי אותם, החוסר שלו ממש מורגש. זה הורגש בבדיקות, בצילומי ההיריון, ברגעים הפשוטים שכל זוג אמור לחוות ביחד, וכמובן שגם בלידה ואחריה".
כששוחחנו לראשונה, היא הייתה בחודש החמישי להריונה ואמרה: "עד כמה שמרגש ומשמח אותי שעומד להיוולד לנו תינוק, ואני שמחה שאמיר השאיר לי את המתנה הזו ויש למה לצפות - נורא מבהיל לחשוב כמה דברים אצטרך לעבור בלעדיו. אני לא מתכוונת לזה במובן הפרקטי, אלא הרגשי, כי הילד הזה הוא משהו שחלמנו עליו ביחד ויצרנו אותו ביחד, וזה מבהיל ומפחיד שזה הולך להיות בלעדיו".
עכשיו היא אומרת: "אמיר חסר לי בכל דבר. אני מסתכלת על רפאל ואני לא מאמינה שהוא לא יכיר את אמיר ושאמיר לא יכיר אותו. זה קשה מאוד, אבל אני מוקפת בכל כך הרבה משפחה וחברים, שלא נותנים לי להרגיש לבד לרגע. אני באמת רוצה להאמין שאמיר מלווה אותנו מאיפה שהוא נמצא, הוא שולח לנו אינסוף סימנים לכך, וזה מחזיק אותי".
עם פרוץ המלחמה פונתה שחר מביתה בקיבוץ ארז. בינתיים תושבי הקיבוץ חזרו לבתיהם, אבל היא עדיין לא מסוגלת. "אני לא יודעת אם באמת בטוח שם", היא אומרת. "אני לא יודעת אם אי פעם יהיה בטוח שם. אין לי את אמיר, אז לעולם לא ארגיש באמת בטוחה בקיבוץ".
היא מתגוררת עם רפאל בן השבעה חודשים בדירה באשקלון, שם גם נמצא הפעוטון שלו. "זו שגרה חדשה", היא אומרת. "אמיר חלק מהבית, חלק מאיתנו, חלק ממני וחלק מרפאל". בכל ערב, כשהיא משכיבה את רפאל לישון, היא לוחשת באוזנו "אמא ואבא אוהבים אותך", ומוסיפה בשקט, "שיהיו לך חלומות נעימים".
"אני מראה לו תמונות של אמיר, מספרת לו על אבא שלו הגיבור. סרטונים עוד לא הראיתי לו, אני בעצמי לא מסוגלת לראות אותם. לפני שאנחנו הולכים לבקר את הקבר של אמיר, אני אומרת לו שאנחנו הולכים לאבא עכשיו. בטוח שהוא קולט משהו. יש קושי בהתמודדות, גם קושי טכני, אבל אני לומדת לתפעל את הסיטואציה. רפאל הוא כל מה שחשוב לי עכשיו, הוא הביא איתו אור ענק בשבילי, בשביל המשפחה ובשביל החברים. הבטחתי לעצמי שיהיו לו חיים מאושרים והוא לא יגדל לתוך בית של שכול ועצב. זה לא יהיה המצב פה. יהיה לו בית שמח ומאושר, והוא יקבל את הכי טוב שאפשר".
"מערבולת של רגשות שקשה לתאר"
שוש חובלאשוילי, אלמנתו של רס"ן אברהם (אבי) חובלאשוילי ז"ל שנפל ב־7 באוקטובר בקרב מול מחבלים בקיבוץ בארי, ילדה ב־7 במאי את אימרי אברהם
"עברתי כל כך הרבה דברים מאתגרים בשנה הזו. מערבולת של רגשות שקשה לתאר. עצב, שמחה, תסכול וגם גאווה", אומרת שוש חובלאשוילי, אלמנתו של רס"ן אבי חובלאשוילי ז"ל. "אני יודעת שעברה שנה, אבל אני מרגישה כאילו לא עבר יום. זה דיסוננס מטורף".
ב־7 באוקטובר נפל אבי, סמג"ד קרקל, בקרב מול מחבלים בקיבוץ בארי והותיר אחריו את שוש, שהייתה אז בהיריון בחודש הרביעי, ואת בתם רומי אור, שהייתה בת שמונה חודשים. "שבועיים לפני שנפל בקרב אבי גילה שייוולד לנו ילד שני", סיפרה שוש בריאיון ההוא. "הוא התרגש וזרח מאושר. רצינו חמישה ילדים וכבר קנינו בית חדש עם חמישה חדרים. עכשיו הבית ריק, בלעדיו".
שבוע לפני שנפל היו שוש ואבי בבדיקה שגרתית, שמעו את הדופק של התינוק בפעם הראשונה. "כשאני הולכת לבדיקות היריון ורואה נשים שמגיעות עם הבעלים שלהן, זה צובט לי בלב, כי אני גם רוצה שאבי יבוא איתי", אמרה לנו אז.
ב־7 במאי, בדיוק שבעה חודשים אחרי שאביו נפל, נולד אימרי אברהם. "אימרי נולד בין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל", היא מספרת. "זה תרחיש שלא דמיינתי לעצמי. המועד המשוער ללידה היה שלושה ימים אחרי יום הזיכרון והייתי ממש עסוקה בלא ללדת ביום הזיכרון. את הברית עשינו ביום העצמאות, שזה הכי מסמל את אבי, והכי סימבולי שיכול להיות".
איך בחרת את השם?
"חודש לפני שנכנסתי להיריון אבי שלח לי הודעה באמצע היום ושאל: 'מה את אומרת על השם אימרי?'. הופתעתי מהשאלה. לא הייתי בהיריון. הוא אמר שאם ייוולד לנו בן, הוא רוצה שנקרא לו אימרי. את השם אברהם הוספתי כי רציתי להנציח את אבי בדרך הזו. באזכרה ניגשה אליי קצינה שלא הכרתי. היא פרצה בבכי וסיפרה לי שהיא ואבי שירתו יחד ושכחודש לפני שהוא נהרג הם ישבו לארוחת צהריים והתעדכנו בחיים זה של זו. היא סיפרה לו שיש לה בן בשם אימרי, אבי התלהב מהשם ובאותו יום שלח לי את ההודעה. זו הייתה סגירת מעגל מרגשת מבחינתי, כי היה לי מאוד מוזר שאבי העלה פתאום שם של בן כשעוד לא ידעתי שאני בהיריון".
ספרי לי על ההתמודדות בשנה החולפת.
"זו הייתה השנה הכי מאתגרת בחיי. אני כועסת על השנה הזו אבל גם מודה על החיים החדשים שקיבלתי, על אימרי אברהם. אנשים שואלים אותי אם לא קשה לי לגדל שני ילדים קטנים לבד, אבל אני לא רואה את זה כקושי אלא כאתגר. זאת משימת חיי, ואני שם במאה אחוז. בשנה הזו הייתי לבד בבית עם שני ילדים כשהייתה אזעקה, ולא אשקר - מאוד פחדתי. תפסתי את שניהם, אחד ביד ימין והשנייה ביד שמאל ונכנסנו לממ"ד. לא הצלחתי לסגור את החלון, הייתי חסרת אונים. זה רגע שבו בכיתי את חיי. צעקתי לשמיים לאבי: 'למה אתה לא נמצא פה? אני צריכה אותך איתי עכשיו'. הייתי צריכה אותו שייתן לי תחושת ביטחון. הוא חסר לי מאוד באותו רגע".
מה עוזר לך בתקופה הזאת?
"המשפחה, החברים ועם ישראל, אנשים שתומכים ומסייעים. הלוואי שנדע להיות עם אחד, מאוחד, שנחיה במדינה בשקט, שנגדל את הילדים שלנו בנחת. אין לנו ארץ אחרת".
"היא מראה לי כמה שהזמן עובר. היא מנכיחה לי את העובדה שהחיים נמשכים לצד הכאב"
רויטל שמיר, אלמנתו של רס"ן מוטי שמיר ז"ל שנפל בקרב מול מחבלים בקיבוץ רעים ב־7 באוקטובר, ילדה את הבת אורי ב־8 בפברואר
״אני מרגישה כל הזמן את החיבוק החם של עם ישראל, מכל גוני הקשת, ופשוט מדהים כמה אהבה שולחים לנו", אומרת רויטל שמיר. ״אני מתפללת שנשמור על האחדות שלנו, כי העם שלנו באמת מסוגל ויכול לזה. זו גם הייתה הצוואה האחרונה של מוטי".
בעלה מוטי שמיר ז״ל היה קצין לוחם בסיירת גולני. הוא נפל ב־7 באוקטובר בקרב מול מחבלים בקיבוץ רעים בזמן שחילץ פצועים. רויטל הייתה אז בחודש החמישי להיריון השני שלה. בנם הבכור לביא היה אז בן 4 וחצי.
"אני נעה בין המוות לבין החיים", סיפרה לנו רויטל בריאיון ההוא. "בסוף יש לי חיים בתוך הגוף ואלו החיים של מוטי, החיים שמוטי נתן לי ולילדים שלו. אני נאחזת בזה וזה מחזק אותי. גם ההמשכיות עוזרת לי".
"אני לא מרגישה שעברה שנה", אומרת רויטל כיום. "נשארתי עדיין ב־7 באוקטובר. כשאני אומרת למשל ׳ביולי האחרון׳, אני מתכוונת ליולי 2023 ולא לזה שהיה השנה, כי הזמן בשבילי עצר מלכת״.
למה את מתגעגעת בעיקר?
״הגעגוע שלי למוטי גדול מאוד בכל המובנים. האהבה שלנו הייתה רק שלנו, גדולה ומלאה ביחד, משהו מיוחד שחסר לי כל כך בכל רגע ורגע״.
ב־8 בפברואר השנה נולדה הבת. רויטל קראה לה אורי. ״חשבנו על השם מראש״, היא אומרת. ״מוטי אהב אותו מאוד. השם מבטא לגמרי את האור בתוך החושך. כל מי שמסתכל על הילדה הזו רואה שהיא יפהפייה אמיתית, חמסה־חמסה, אני מרגישה שהיא באה להביא את האור, והיא מראה לי כמה שהזמן עובר. היא מנכיחה לי את העובדה שהחיים נמשכים לצד הכאב".
משהו בתפיסתך את האובדן השתנה בשנה החולפת?
"אני עוד מחכה שהוא יחזור. העובדה שאנחנו עדיין בתוך המלחמה לא עוזרת להתמודד עם האובדן. כשחיילי גולני נכנסו ללבנון לראשונה, אמרתי לאחד המפקדים שמוטי בטח משתגע מלמעלה כי הוא ממש רצה להיכנס ללבנון. ׳מוטי איתנו עכשיו׳, הוא אמר לי, ׳יותר ממה שהוא איתך'. הכניסה ללבנון של גולני הכניסה אותי לדאגות כאילו מוטי נכנס לשם. חוויתי פחד ולחץ למרות שבעלי איננו. אבל מעל הכל החיים שממשיכים עומדים לי מול העיניים. הזמן עובר והגעגוע רק מתגבר והכמיהה שהוא יחזור לא נעלמת אף פעם".
בשנה שעברה דיברנו על האתגרים שצפויים לך אחרי הלידה. איך התמודדת איתם?
"בלידה הרגשתי את החוסר של מוטי, הרגשתי שחסרה לי כתף לצדי. כשאורי מתעוררת באמצע הלילה ומתקשה לחזור לישון, אני חושבת איך הייתי רוצה שמוטי יהיה פה, ייקח אותה לסיבוב. הוא חסר לי בעניינים הטכניים, היומיומיים. בהושבה שלה על כיסא או בהחלפת חיתול. בכל פעם שהיא עושה משהו חדש כמו לחייך - אני אוכלת את הלב.
"איך מוטי הפסיד אותה, איך הוא הפסיד את הגדילה של לביא, הוא הפסיד את המשפחתיות, את היחד שלנו. מוטי היה עף על אורי. אני רואה בחלומי אותו בשמחת תורה, מרים את לביא על הכתפיים שלו, אורי נמצאת במנשא והוא רוקד איתם בשמחה גדולה, כמו שמגיע להם ולו״.
"אני רוצה שהמילה הראשונה שגילי תגיד בחייה תהיה 'אבא'"
לינור משה, אלמנתו של רס"ר רועי משה ז"ל שנרצח בהיתקלות עם מחבלים ב־7 באוקטובר, ילדה את הבת גילי ב־10 בינואר
לוחם האש רס"ר רועי משה ז"ל מאשקלון, ששירת כסגן מפקד צוות בתחנת כיבוי באר שבע, נרצח בהיתקלות עם מחבלים ב־7 באוקטובר בדרכו לביתו לאחר סיום משמרת. הוא הותיר אחריו את בתו דניאל (10), בנו הראל (8) ואת אשתו לינור, שהייתה אז בהיריון מתקדם.
"אחרי שתי הפלות רצופות, רועי התרגש וציפה לילדה הזאת", סיפרה לנו לינור בריאיון שהתנהל כשהייתה בחודש התשיעי להריונה. "באוגוסט עשיתי עם אחותי התאומה, שגם היא בהיריון באותו שלב כמוני, מסיבה לגילוי מין העובר. כשחזרנו מהמסיבה, רועי אמר לי: 'לינור, זה השם. סגור. נעול. את לא אומרת אותו לאף אחד עד הלידה'. הוא נתן שם ולא הסכים להתווכח. הוא בא איתי לכל הבדיקות הרפואיות, היה מג'נגל את משמרות הכבאות לפי הבדיקות כי היה חשוב לו להיות נוכח״.
ב־10 בינואר האחרון היא ילדה את גילי. ״רועי בחר לה את השם 'גילי', כי הוא שם מלא משמעות שמסמל שמחה, והיא באמת ילדה שמחה ומשמחת את הסביבה, ויש לזה גם פירוש בתנ"ך של הגאולה, שבעזרת השם נזכה לה בקרוב", אומרת לינור כעת.
"גילי דומה לרועי מבחינה חיצונית. למרות שעברה כבר יותר משנה, אני מרגישה שאני עומדת והעולם זז סביבי כמו בכביש מהיר. השנה עוברת, חגים עוברים ואנחנו באותו מקום, עדיין לא מאמינים, לא מעכלים ולא משלימים. אני לא מקבלת ולא מאמינה שרועי איננו. כל הבית מלא בתמונות של רועי, ואני מראה לה אותן כל הזמן. כשאנחנו לבד, אני מספרת לה עליו. אני רוצה שהמילה הראשונה שגילי תגיד בחייה תהיה ׳אבא׳״.
אחרי שרועי נרצח, עזבה לינור את אשקלון ועברה להתגורר ליד הוריה במושב שחר. ״אני לא מסוגלת לחזור לאשקלון בלי רועי. אין לי מה לעשות שם. אשקלון זה רועי, ורועי זה אשקלון״, היא מסבירה.
ספרי על ההתמודדות עם האובדן בשנה החולפת.
"קשה להגיד את זה, אבל הכל צבוע בשחור. כשהלכתי לעשות קניות ללידה, עשיתי זאת בעצב, בלי התרגשות. הילדה מהממת ומתוקה, אבל זה לא מנחם, להפך, יש רגעים שהלב יותר כואב כי רועי לא חווה אותה איתי, שהוא לא קם יחד איתי כשהיא בוכה, שהוא לא מאכיל אותה ולא מחבק אותה. כל הרגעים השמחים מלווים בהמון כאב, פספוס וצער. הצער הוא הרגש ששולט פה״.
"אני משתדלת לא לחשוב יותר מדי, כי זה יכול לגרום לי לשקוע"
הילה קליין, אלמנתו של רס"ל (במיל') אלחנן אריאל קליין ז"ל שנרצח בפיגוע ירי סמוך ליישוב עינב ב־2 בנובמבר 2023, ילדה את הבת אורי אריאל ב־16 בפברואר
כששוחחנו עם הילה קליין בדצמבר שעבר, היא הייתה בחודש השמיני להריונה. אלמנה טרייה, אמא לשלושה, שאיבדה חודש קודם לכן את בעלה רס"ל (במיל') אלחנן אריאל קליין ז"ל, שנרצח ב־2 בנובמבר 2023 בידי מחבלים בכביש שבין שבי שומרון לעינב, בדרכו הביתה ממילואים.
"הכאב עצום, והחוסר כל כך משמעותי, אך אנחנו אנשים מאמינים, ויודעים שהכל חלק מהתוכנית האלוקית״, אמרה אז.
״כל עם ישראל מרגיש על בשרו שקורה פה משהו גדול, ועוד יגיע היום שבו נראה שהכל מכוון, והכל לטובה. אלחנן חי אומנם רק 29 שנים, אבל אלו היו חיים מלאים ומאושרים עם הספק של לפחות פי שניים משל אדם ממוצע. הוא באמת זכה לנצל את החיים עד תום. מנחם אותי לדעת שיש לנו בת בדרך בעזרת השם, אני מקווה שגם היא תזכה באופי המיוחד שלו והמידות הטובות, ושתמשיך להפיץ את האור ואת המורשת שלו".
מה שלומך היום?
"אני מתמקדת בלחיות את היום בכל פעם מחדש ולמצוא בו את הדברים הטובים, בלי לחשוב קדימה. בכלל, אני משתדלת לא לחשוב יותר מדי, כי זה יכול לגרום לי לשקוע. כשאני עם הילדים אני משתדלת לשמור על שמחה ועל אופטימיות, לדאוג שהבית יהיה שמח ונורמלי בסך הכל. נכון, המצב מורכב וקשה מאוד, אבל אי אפשר לגדל ילדים בבית עצוב מדי. יש כמובן מקום גם לעצבות. אנחנו נוסעים מדי פעם לקבר של אלחנן, אבל אנחנו לא נותנים לעצב להשתלט על החיים שלנו״.
מה עוזר לך ברגעי משבר?
״אני שומעת שירים שמפרקים אותי אבל גם נוטעים בי כוח ואמונה וביטחון בה'. בשיר של עקיבא תורג'מן הוא אומר ׳כמה טוב עוד לפנייך, רק אל תעזבי ידיים׳, והידיעה הזאת מחזיקה אותי ושומרת לי על החיוך והאופטימיות. אבא שבשמיים אוהב אותי, אוהב אותנו, ויש טוב גדול עוד לפנינו".
הילה ילדה ב־16 בפברואר את בתה אורי אריאל, שלא תזכה להכיר את אביה.
"אני מרגישה שהילדה הזאת נולדה עם תפקיד", היא אומרת. "השם שלה 'אורי' הוא בלשון ציווי. היא נדרשת להביא אור, להוסיף אור, להגדיל את האור בעולם. היא הביאה איתה המון אור ושמחה כשהיא נולדה. ההיריון הזה היה מתנה אחת גדולה משמיים, מעין תקווה למשהו טוב, שעזרה לי להתמודד עם הכאב והאובדן. אחרי הלידה מצאתי את עצמי עסוקה מאוד בטיפול ובדאגה למתוקה, וכשאתה עסוק באחרים ונשאב לעשייה, אז יש לך פחות זמן להתאבל ולהיכנס לדיכאונות. השם השני שלה 'אריאל' הוא על שם אביה, אלחנן אריאל. 'אריאל' הוא גם אחד משמותיו של בית המקדש, ואנחנו בתפילה שהיא באמת תביא הרבה אור ועוצמות, ושבית המקדש בעזרת השם ייבנה במהרה ונגיע לגאולה שלמה".
איך את מתמודדת עם הגידול של אורי לצד שלושת אחיה ואחיותיה?
"לא אשקר, זה מאוד קשה. זה לג'נגל בין רצונות של ארבעה קטנטנים במקביל, ולא קל לתפעל את האירוע הזה לבד, אז אני לוקחת עזרה. הילדים נותנים לי משמעות ליומיום, הם הסיבה שלי לקום בבוקר, לעמוד על הרגליים עם חיוך על הפנים. אני מודה לה' על האוצרות המתוקים שהפקיד בידינו".
מהן תחושותייך על כך שהמלחמה עדיין נמשכת?
"המציאות מורכבת. המחשבה על החטופים ועל מה שהם עוברים שם קשה מנשוא. החיים זורמים כביכול אבל שום דבר לא באמת רגיל. כל כך הרבה משפחות שכולות שמתמודדות יום־יום עם הכאב, משפחות מגויסות שרק מנסות להחזיק את הראש מעל המים, וה'הותר לפרסום' שמפרק אותנו כל פעם מחדש. מצד שני זה נותן לי הרבה כוח לדעת שאנחנו עדיין בשיא הלחימה.
"החשש הגדול שלנו בתחילת המלחמה בתור עם, בתור אזרחים, זה שנחזור לאותו לופ שהיה במבצעים קודמים, שמתחילים ולא מסיימים, שמכבים שריפות על מנת ליצור 'שקט וביטחון' מדומים. תפיסת המציאות הזו התקיימה יותר מדי שנים ואפשרה את המצב הנורא שהגענו אליו ב־7 באוקטובר, ולא רק ברצועת עזה ובלבנון אלא גם בתוכנו, ביהודה ושומרון. האויב הוא בדיוק אותו אויב ומסוכן לא פחות.
"כיום התחושה שמורגשת היא שבמלחמה הזאת משהו גדול קורה, סוף־סוף מבינים מי האויב האמיתי ומה הוא באמת רוצה לעשות לנו. ׳ניצחון מוחלט׳ זה המוטו שמלווה אותנו ומחדיר בנו את האמונה בצדקת הדרך, ושאת הרוע צריך לעקור מהשורש. רק חשוב מאוד שנהיה מאוחדים, שנאהב את האחים שלנו ונדע לקבל אחד את השני גם אם הם חושבים או נראים קצת אחרת, כי רק ביחד ננצח".
