עינת מיטרני־גדיש מראש הנקרה - תארח בביתה הזמני
"פונינו מהבית ב־8 באוקטובר בבוקר, ממש בהתראה מהרגע להרגע, ומי דמיין שזה יימשך כל כך הרבה זמן", אומרת עינת מיטרני־גדיש, 53, מקיבוץ ראש הנקרה. "ארזתי בגדים לי ולילדים, תאומים בני 17, לשלושה ימים. חשבנו שצ'יק־צ'ק חוזרים. אבל הנה, עברה חצי שנה ואף אחד לא יודע מתי נחזור, אין שמץ של מושג ואנחנו מתמודדים במציאות החדשה".
"בשבוע הראשון התפנינו לקרובת משפחה בקריית מוצקין. אחרי שבוע סידרו לנו דרך המועצה דירה ביגור, שבה גרנו במשך שלושה חודשים. מיד רשמתי את הילדים לתיכון המקומי, הם בכיתה י"א, שנה של בגרויות. ביגור קיבלו אותנו בהמון חום, אבל דירה של 30 מ"ר עם מזרנים על הרצפה - זה פתרון שיכול להתאים לשבוע־שבועיים־חודש. אחרי שלושה חודשים הרגשתי שאני לא יכולה לשאת את זה יותר ושצריך לעשות שינוי לטובת המשפחה".
אלון דוידי: "ראש עיר לא יכול לחלק את עצמו ל-30 משפחות שכול"
אירוע ראשון מסוגו: חשיפה של קטועי גפיים לקבוצות הספורט בישראל
"החלטתי לשכור דירה בנהריה, העיר הכי קרובה לראש הנקרה. הייתי חייבת את הסביבה המוכרת לי. אנחנו גרים בדירה הזו שלושה חודשים, יש לנו בעלי בית מקסימים. כשמסביב מבקשים מחירים מופרזים ויש המון ניצול של המצב לצערי, זכיתי בבעלי דירה מדהימים שהבינו את הסיטואציה, רצו לעזור ואני נהנית ממחיר שפוי. זה בית חם, מלא, מאובזר. סוף־סוף גם אני והילדים מרגישים תחושת ביתיות - הדבר הכי מרגיע בתקופה הזו".
"בעבר הייתי נוהגת לעשות ליל סדר אצל אמא שלי בקיבוץ ראש הנקרה. אמא שלי גם מפונה, נמצאת במלון. כיוון שאני יודעת כמה סדר פסח חשוב לה, הזמנתי אותה אליי, וגם את אחי הצעיר שגם מפונה, את אבי, את אחותי והמשפחה שלה, ואת הגרוש שלי שגם הוא מפונה".
"לא בא לי לבשל, אין מצב רוח, יש עצב נוראי באוויר יחד עם תחושת געגוע. יש המון עצב בגלל החטופים, החיילים שנהרגו, יש גם את התחושה שאת עקורה, ששכחו ממך. אף אחד לא מדבר איתנו, לא נותן תחושה של מתי ואיך, הבית שלי בראש הנקרה לצערי גם נפגע מהדף. אבל למרות שאין חשק, אני עושה את החג בשביל הילדים שלי כדי לתת להם את התחושה שהחיים ממשיכים. גם לאמא שלי, שגדלה בבית מסורתי, זה מאוד חשוב. כמו כן, למרות הכל את מנסה כל הזמן לייצר כביכול חיים רגילים".
"כשאקרא את ההגדה אחשוב על החג הרגיל בבית של אמא שלי עם הרבה אורחים נוספים. אני מאוד אוהבת לארח, מארחת הרבה, אבל בליל הסדר הזה, מלבד המשפחה הגרעינית לא הזמנתי עוד אנשים, כי אין באמת את אווירת החג והרצון. כולי תקווה שקודם כל החטופים ישובו הביתה. אנחנו, המפונים, אומנם משלמים מחיר קשה, אבל יש אנשים שמשלמים מחיר יקר יותר וכואב יותר. לבי קודם כל איתם, ואמן שבחג הבא כולנו נהיה בבית. התעייפנו כבר".
לימור עציון משלומי - תעשה את החג בבית מלון
"להיות במלון חצי שנה זה קשה מאוד. בהתחלה גם לא הכרנו את האוכלוסייה, למרות שאנחנו באים מאותו יישוב, ומאוד חששנו. אבל יצרנו קהילה", מספרת לימור עציון, 41, תושבת שלומי שנמצאת במלון Bay View בחיפה מרשת מלונות "אפריקה ישראל" יחד עם בעלה ושישה ילדים. גם אמא שלה ואחותה מפונות באותו מלון.
"קודם כל, בימי שגרה יש את ההכנות לפני פסח, הקניות. היינו מארחים בבית שלנו הרבה. היינו מארחים משפחה, חברים, חיילים בודדים. כל ההכנות האלה מאוד חסרות לי עכשיו. לפעמים כשאת נמצאת בבית, אז כל הניקיונות וצביעת הבית נראים לך קשים. את מרגישה שאולי הבית קטן, ואין כבר כוח לנקות ולבשל, אבל עכשיו הייתי חוזרת בשמחה לאותם ניקיונות ובישולים. היום את לא נמצאת במקום שלך וזה מתבטא בהמון דברים".
"השנה את ליל הסדר נציין במלון. הצוות פה נהדר, הם עושים כל מה שהם יכולים למעננו ואנחנו מעריכים זאת מאוד. לקראת החג הם ישבו איתי ועם עוד שתי נציגות של התושבים פה, שאלו אותנו מה אנחנו מכינים בבית כדי לנסות איכשהו להביא אותנו לתחושה של בית. יהיו קניידלעך, סוגים של דגים שאנחנו אוהבים, כל מיני סוגי סלטים שהיינו רגילים להכין בבית. יש פה מפונים ממוצא רוסי וגם ממוצא מזרחי, אז צריך לעשות הכל בצורה שוויונית כדי שכולם ייהנו".
"בהתחלה זה היה כיף שמכינים לך אוכל, אבל אחרי שבועיים עברה התחושה הזו. אז מנסים לארגן פה סדנאות אפייה, סדנאות של מופלטות. השנה זו תהיה השנה הראשונה שאוכל בחג אוכל שמישהו אחר הכין, שזה לא אותו הטעם שרגילים אליו. כמה שלא יתאמצו - כשמכינים למאות אנשים זה לא כמו בבית. אבל במלון באמת מאוד משתדלים לתת לנו תחושה של בית".
"לא האמנתי שאהיה מפונה כל כך הרבה זמן. כשיצאנו מהבית לקחנו כל אחד טרולי קטן לארבעה־חמישה ימים. עד היום אנחנו מגיעים מדי פעם לשלומי להחליף בגדים, כי יש חילופי עונות ואנחנו לא יכולים לאחסן בגדי קיץ וחורף בחדר קטן במלון".
"נורא עצוב לי בחג הזה. בשנה שעברה בשלומי יום אחרי ערב פסח היו נפילות של טילים, אז אנחנו בסוג של משהו מתמשך מפסח שעבר. גם לשבת מנותקים מהבית בערב חג זה קשה. אנחנו לא רואים לזה סוף וגם מרגישים שהחזרה הביתה מתרחקת, כי יש לנו כרגע לא רק מלחמה מבחוץ, אלא גם מלחמה בתוך הבית שלנו".
"יש לי בקשה: נשמח מאוד שהעם יבוא לחזק אותנו, כי יש איזו תחושה ששכחו אותנו. בהתחלה מאוד עטפו, חיבקו אותנו וראו אותנו, ועכשיו יש תחושה כבדה ששכחו אותנו. אנחנו מאוד נשמח שיבואו לתת לנו את הכוח להמשיך".
יערה אריאל מתלמי יוסף - תתארח אצל אמה
"פונינו מהבית ב־8 באוקטובר. התארחנו מתחילת המלחמה במתחם 'מקום בלב' במושב עין יהב שבמועצה אזורית הערבה התיכונה שאירחה מפונים רבים. לאחרונה שכרנו שם דירה והחלטנו להישאר שם לעת עתה", מספרת יערה אריאל, 43, ממושב תלמי יוסף שבמועצה אזורית אשכול.
"בעלי עובד בקיבוץ בארי, הוא חזר לעבודה, ולכן גר עכשיו בתלמי יוסף. אנחנו נפגשים בסופי שבוע. אני נשארתי עם ארבעת הילדים פה. אחרי כמה שבועות הבן הגדול שלנו חזר לגור עם אבא שלו. כרגע בעין יהב נמצאים אני ושלושה ילדים. אני עדיין לא מרגישה בטוחה לחזור. יותר מכך, אני חושבת שאם אחזור - אני שמה רגל לעצמי. אני חושבת שהפקירו אותנו ועדיין אף אחד לא הבטיח לי שקט או הסדר מדיני. המועצה שלנו על כרעי תרנגולת ואני לא חושבת שאפשר לחיות שם חיים שלמים. לא שעכשיו החיים שלי שלמים, אבל אני בוחרת את האופציה הפחות גרועה".
"התכנון הוא לעשות את החג אצל אמא שלי בקיבוץ גבולות, כמובן שהכל תלוי אם יהיה שקט מסביב. אם יפרוץ משהו מסיבי, לא נהיה שם, אני לא רוצה לחוות הפגזות. בעבר היינו עושים את החג או אצלנו בתלמי יוסף או אצל ההורים שלי. לפעמים הייתי מארחת אצלי בגינה את המשפחה, כולם היו שמים יד ומכינים אוכל לחג. השנה בתלמי יוסף לא נעשה את החג. עזבנו את הבית, הכל מוזנח שם, אנחנו כן באים מדי פעם לסוף השבוע, אבל אני לא מבשלת שם, מקסימום מכינה כוס תה".
"עברתי תקופה מאוד קשה מאז תחילת המלחמה. אחותי, הגר ברודץ, הייתה חטופה בעזה עם ילדיה. ככל שעובר הזמן אנחנו יותר מבינים את הנס שהם חזרו, אבל הכאב הוא גדול מאוד. אחרי שחזרו החטופים אנחנו יודעים מה הם עברו ומה עוברים החטופים שעדיין בעזה. ואילו לגבי החיים שלנו, הכל נתלש. הבית שלנו במושב לא נהרס, אבל מבחינת התחושה הכל נחרב".
"זה כמו שאת עומדת בתחנת רכבת, מנסה לקפוץ לאיזה קרון, רוצה להתקדם, להגיע לאנשהו, אבל לא מצליחה לקפוץ על הרכבת. זו גם התחושה הזאת שהפקירו אותנו וששום דבר לא באמת השתנה. עברה חצי שנה ואני לא מרגישה בטוחה לחזור הביתה. עברנו כל כך הרבה בחצי השנה הזאת, ומצד שני הזמן כאילו עצר מלכת".
"אני חוגגת את החג בשביל הילדים שלי. בשבילי זו ממש לא חגיגה. אני חושבת שלא מגיע לנו לחגוג את חג החירות, אין לי מה לחגוג. נוכל להרגיש הקלה גדולה כשיחזרו החטופים, וצריכים לקרות עוד כמה דברים. צריך שהחטופים יחזרו, שתהיה הנהגה שיהיה אכפת לה מאיתנו ושאוכל להרגיש בטוחה בבית שלי".
יוסי קרמר מקיבוץ נירים - מארגן סדר קהילתי
"למחרת הסיוט שעברנו ב־7 באוקטובר התפנינו משפחתי ואני למושב נאות הכיכר. היינו שם שבוע אצל משפחה ואחר כך הצטרפנו לחברי הקיבוץ שפונו למלון המלך שלמה באילת. קיבלו אותנו שם בצורה מאוד יפה, אבל קשה להיות במלון כמעט חמישה חודשים", מספר יוסי קרמר, 64, חבר קיבוץ נירים שבמועצה אזורית אשכול.
"לפני כחודש וחצי עברנו מאילת לבאר שבע, שם קיבלו אותנו יפה מאוד. למעשה לא היה מקום לכולם באותו מקום בבאר שבע, אז הקהילה התפצלה לארבעה: חלק נמצאים בדיור מוגן משען; חלק גרים במגדלים מול האצטדיון, אני ועוד כמה משפחות נמצאים בבית העות'מאני - מלון דירות מאוד נחמד בעיר העתיקה; ומשפחות עם ילדים גרות בשכונת הפארק".
"בקיבוץ בשנים האחרונות חלק מהחברים היו מציינים את הסדר יחד בחדר האוכל, וחלק חגגו עם המשפחות שלהם. השנה, למרות שאנחנו מפוצלים מבחינת מיקום, הקיבוץ עדיין נורא משתדל להישאר קהילה. הצעתי שנעשה השנה פסח קיבוצי כמו שאנחנו יודעים. יש לנו את המסורת, את ההגדה המיוחדת שלנו, את השירים שלנו. אבל גם המצב לא קל. יש לנו חטופים, יש לנו נרצחים, יש דכדוך, חלק מהמשפחות באבל. זה מאוד קשה".
"אני עובד סוציאלי במקצוע שלי, אני מטפל, ודווקא חשבתי שלהיות ביחד זה דבר חשוב והצעתי שאארגן פסח. לא אגיד שהייתה התלהבות של כולם. היו אנשים שאמרו: איך אפשר לחגוג עכשיו, איך אפשר לקיים מסיבה כשאנחנו באירוע כזה ויש צער, אבל וחטופים. הדעה שלי הייתה שדווקא בפסח, לעומת פורים וחגים אחרים, זו התכנסות, הסתכלות פנימית, זה משהו קהילתי. זה להיות יחד ברגעים האלה".
"ואז הצטרפו אליי עוד כמה חברים שעוזרים לארגן. נהיה 80 איש, מתוך בערך 400 איש. אנחנו מנסים לארגן את הסדר בנוסח שלנו, במסורת שלנו, זה מאוד חשוב לנו. יש לנו בחור שהוא מאייר, שמוציא את ההגדה שלנו מחדש כדי שתהיה אקטואלית. אנחנו מתייחסים לחטופים, מתייחסים למצב, הכנסנו גם תמונות אקטואליות, ויש דברים שהוצאנו מההגדה".
"היו אנשים בבאר שבע שעזרו לנו המון. לא מצאנו ישר אולם שמוכן לארח אותנו בפסח. Villaly - מקום לכנסים ואירועים בעיר העתיקה פותח לנו את המקום, אדם בשם דרור מדמון עזר לנו בהיערכות לאירוע, וקייטרינג 'אגמים' בא לקראתנו מבחינת המחיר. יש נגנית שמלווה אותנו, נשב ביחד, נשיר ביחד. רק ביחד אנחנו יכולים להתחזק כקהילה".
"הכוח של הקיבוץ היה תמיד ברגעים האלה של השמחות והעצב - רגעים שבהם כולם היו ביחד. זה לשבת ביחד, לשיר ביחד, להזכיר את החטופים וגם את הכמיהה לחזור הביתה. למשל בתוך ההגדה שלנו יש את המשפט: 'חוזרים לנירים, לבית שתמיד אהבנו'".