אתם הולכים ברחוב ומדברים עם חבריכם, כשפתאום עוברת לידכם משאית כבדה ומרעישה מאוד. מה תעשו? אם הרעש לא כבד עד כדי כך שאי אפשר לשמוע כלום, סביר שתמשיכו לדבר, אבל תשנו את קולכם כדי שלאחרים יהיה קל יותר להבין אתכם: תדברו בקול רם יותר, כמובן, אך גם תבטאו את ההברות לאט וברור יותר, ואולי תדברו בקול גבוה יותר, שקל יותר לשמיעה מעל רעשי הרקע. השוני הזה בדיבור בעקבות חשיפה לרעש נעשה באופן אוטומוטי, בלי שנצטרך לחשוב על כך, ונקרא אפקט לומבארד (Lombard effect).
בשנים האחרונות התפרסמו מחקרים שמראים שהאפקט נוגע ליותר מרק הקול: הוא משפיע גם על תנועות הגוף שלנו. כשיש הרבה רעש בסביבה, אנחנו עושים תנועות מוגזמות בשפתיים בזמן הדיבור, ואף מגבירים את תנועות הידיים, כנראה כדי לפצות על הקושי בשמיעה.
מה בנוגע למצב ההפוך – כשאנחנו שומעים היטב, אך מתקשים לראות? בעבר, המצב הזה היה הרבה פחות נפוץ ממצב שבו רעש רקע מקשה על השמיעה בלי לפגוע בראייה. ואז פרצה מגפת הקורונה, ופגישות הזום נכנסו לחיינו בסערה.
פגישות דרך וידאו היו קיימות כמובן גם לפני כן, אך לזמן מה, הן הפכו עבור רבים לאפשרות היחידה להיפגש ולדבר עם חברים, משפחה וקולגות. כאשר אנחנו מנהלים שיחת וידאו, ובעיה בקישור הופכת את המסך למטושטש – מה תהיה תגובתנו? זה בדיוק מה שבדקו חוקרים מהולנד במחקר חדש, ומסקנתם: כאשר איכות התמונה יורדת אנחנו מחווים בתנועות מהירות וגדולות יותר, אך לא מסתפקים בכך וגם מגבירים את קולנו.
מערכת משולבת של תנועות ודיבור
החוקרים עקבו אחר עשרים זוגות אנשים שניהלו שיחות וידאו, ושינו את איכות התמונה במהלך השיחה. אצל חצי מהזוגות, השיחה התחילה באיכות מצוינת ואז הידרדרה לאיטה, דרך עשרה שלבים, עד שהמסך היה אפור לחלוטין. אצל שאר הזוגות המצב היה הפוך: השיחה התחילה במסך אפור, ואז השתפרה עוד ועוד, דרך אותם עשרה שלבים.
הם מצאו שקצב, מהירות וגודלן של תנועות הגוף עלו ככל שאיכות התמונה הידרדרה, אבל רק עד השלב החמישי. בחמשת השלבים הבאים, שבהם התמונה הייתה מטושטשת עד כדי כך שקשה היה לראות משהו, קצב התנועות הואט. נראה שאנשים כבר לא הרגישו צורך להגביר את מחוות הגוף שלהם, כשהיה ברור שהאנשים בצד השני לא קולטים אותן.
מה בקשר לקול? כאן מצאו החוקרים שוני בין אנשים שדיברו עם תנועות גוף, וכאלו שלא. היו בין ארבעים הנבדקים במחקר כאלו שכמעט ולא החוו בידיהם בזמן השיחה, ואלו לא הושפעו מהשוני באיכות תמונת הווידאו. לעומת זאת, אלו שכן הניעו את ידיהם, החלו לדבר בקול רם יותר ככל שאיכות הווידאו הייתה נמוכה יותר, ובסופו של דבר העלו את עוצמת קולם בעד חמישה דציבלים. גם כאן, השינוי הורגש בעיקר בחמשת השלבים הראשונים, שבהם עוד ניתן היה לראות את הצד השני בבהירות יחסית. כאשר איכות התמונה הידרדרה עוד יותר הנבדקים הוסיפו לדבר בקול רם, אך לא הרימו אותו עוד.
הממצאים, אומרים החוקרים, מראים שהמחוות אינן רק מעין "כלי עזר" לדיבור, אלא חשובות בפני עצמן, ויוצרות יחד עם הדיבור מערכת תקשורת שלמה ומאוחדת.
"על אף שדיבור בקול רם יותר כנראה לא עוזר, העובדה שאנשים עושים את זה מראה כמה המערכות האלו משולבות – בעיקר מפני שאנשים מדברים בקול רם יותר רק כשהם גם מחווים בידיהם", אמר ג'יימס טרוחיו (Trujillo), שהוביל את המחקר, בריאיון לעיתון הגרדיאן. "הם יודעים שהמחוות שהם עושים חיוניות לתקשורת, אבל חבריהם לשיחה מתקשים לראות אותן. אז הם מגבירים את האות האחר – הדיבור".