ימים קשים עוברים על הורים ברחבי הארץ, כשהילדים שלהם עוזבים את הקן השמור והמאובטח בבית, ויוצאים לדרך חדשה, של התבגרות, גילויים, וגם לא מעט אתגרים. הקושי הולך ומתגבר, כשאנו שומעים על כשלי המערכת, שמאיימים על ההתפתחות של הילדים ובריאותנו הנפשית כהורים. כאילו הפחד מפני הלא נודע לא מספיק גדול, מוסיפים עליו גם מעמסה של מחסור במורים, או מורים חסרי הכשרה מתאימה, והורה לא יכול שלא לתהות האם הילד שלו יקבל את המענה שהיינו רוצים עבורו?
כשחווים תחושות חרדה אלה, חשוב לעשות הפרדה חשובה בין ״מה שלי״, כהורה״, לבין ״מה של הילד?״. אנו כהורים נוטים לעשות הקשרים (שאינם תמיד נכונים) בין החוויות האישיות שלנו, למה שעלול לקרות לילדים. וכמו בכל אירוע של חרדה, התסריט שצץ מול עינינו הוא תמיד התסריט הגרוע מכולם. חשוב לזכור שהילד אינו מודע לכל הרקע הזה, והוא מבחינתו הולך למסגרת אחראית ומוגנת, ולראות את הוריו מסתכלים עליו בחרדה, מערער אצלו יסודות חשובים של ביטחון.
אז מה עושים?
מנסים להימנע מלהציף את עצמנו מהכללות בתקשורת, ולדייק בפרטים. זה שכותרת העיתון זועקת ״אין מורים״, לא אומר שאין מורים בבית הספר שלכם. זה שאומרים לכם שה"מורים חסרי השכלה״, לא אומר ש״כולם חסרי השכלה״. יכול להיות שהמורה לספרות, הייתה מדריכה בצהרון, אבל בהחלט ייתכן שהמורה לחשבון או המחנכת היא מהטובות במערכת, והיא תאזן את הדברים.
לזכור שהמורים הם אנשים כמונו, שככלל, יעשו הכל כדי לשמור על הילדים הקטנים שלנו (כי גם להם יש כאלה, וכי זה אינסטינקט אנושי). זה שהמערכת כושלת, זה לא בכוונה, זה נקודתי, ולפני שקורה משהו קיצוני, בדרך כלל יש אנשים רבים שמתריעים בדרך (זה פשוט לא מגיע לחדשות).
שכן יש תחושה כללית לא טובה באוויר - נמנעים מלהסיק מסקנות, עד שלא שואלים שאלות ישירות את נציגי המערכת, משהו שהוצג לכם על ידי הורה אחר, עשוי להיראות שונה לגמרי אחרי שתדברו עם הגננת או המורה ותשפטו בעצמכם. משדרים לילדים שהם בידיים טובות ושהגשרה מציפה, לא מציפים אותם בתחושת חוסר האונים שלנו (למשל - לא חושפים אותם לקבוצת הווטסאפ הכיתתית של ההורים). הם לא יודעים עדיין להכניס את הדברים לפרופורציות הנכונות.
להבטיח לעצמכם יותר שליטה באירוע, וכיצד? על ידי סקרנות. מבטיחים לעצמנו שנשאל את הילדים יותר מה עובר עליהם ביום יום, נקיים יותר שיחות עם המחנכת, ובאופן כללי נהיה מעורבים יותר. לזכור שה-1.9 איננו סוף האירוע. ילדים צריכים לפני הכל - יציבות ואהבה, אם שני הדברים האלה מתקיימים, לשאר הדברים יש לנו שעה שלמה לעשות ליטושים ושיפורים. ואם יש ספק - מתייעצים תמיד עם איש מקצוע. גם כזה שיוכל להגיד לכם אם הילד שלכם במצוקה, וגם כזה שידע להרגיש את האי שקט שלכם.