אתמול (חמישי) נפתחה ועידת האו"ם השנתית לשינויי אקלים, הקרויה גם COP28, אשר מתקיימת השנה בדובאי, איחוד האמירויות, וצפויה להימשך עד 12 בדצמבר. ועידות האקלים מפגישות מדי שנה בין ראשי מדינות, שרים, משלחות ממשלתיות, נציגים בכירים מחברות עסקיות, ארגוני חברה אזרחית, לוביסטים ומשפיענים – במטרה להסכים כיצד לטפל במשבר האקלים.
ארגוני סביבה מתריעים לממשלה: "ישראל לא מוכנה לאירוע זיהום ים כתוצאה מהמלחמה"
מאז COP21, שהתקיימה בשנת 2015 בפריז, רוב השיח בוועידות האקלים בשנים האחרונות נגע לאופן שבו יש ליישם את הסכם פריז, שלו שלוש מטרות עיקריות: להגביל את ההתחממות הגלובלית לפחות מ־2 מעלות צלזיוס ביחס לטמפרטורה שהייתה בתחילת המהפכה התעשייתית, ובשאיפה להגביל את העלייה רק ל־1.5 מעלות צלזיוס; להסתגל לשינויי האקלים ולבנות חוסן; להתייחס לסוגיית המימון הנדרש להתמודדות עם שינוי האקלים, תוך שימת דגש על הדרכים להסיט כסף מתחומים הפולטים גזי חממה לתחומים עם אפס פליטות או פליטות נמוכות של גזי חממה.
מגמה מפחידה
איחוד האמירויות, המדינה המארחת, הציבה ארבעה תחומים בראש סדר העדיפויות של הוועידה: הראשון, קידום מהיר של מעבר כלכלות העולם למבוססות אנרגיה נקייה; השני, גיוס המימון הנדרש כדי לעמוד ביעדים תוך הבטחת מימון מהמדינות העשירות למדינות העניות והמושפעות ביותר; השלישי, התמקדות באנשים, בפרנסה ובטבע; והרביעי, הפיכת הוועידה למכילה ביותר מבין ועידות האו"ם עד כה, כשהיא מקדמת שיתוף פעולה של שחקנים מגוונים, לרבות עמים ילידים, שחקנים תת־לאומיים וארגוני דת. ואכן, זו תהיה הפעם הראשונה מאז תחילת קיום הוועידות שבה האפיפיור צפוי להגיע ולהפציר במדינות העולם לפעול יחד להתמודד עם משבר האקלים.
אחד מנושאי הדגל של הוועידה הוא ה־Global Stocktake, שזוהי מדידה עולמית להערכת התקדמות המדינות לעמידה בהסכם פריז שהוזכר לעיל. סוג של הערכת מלאי. זהו נושא חשוב, כי ללא מדידה אמינה ושיטתית, אי אפשר לאמוד את הצלחת הפעולות להפחתת פליטת גזי חממה (מיטיגציה) והסתגלות לשינויי אקלים (אדפטציה), וכן להעריך את האמצעים הכלכליים והטכנולוגיים ליישום ההסכם.
מהמידע שכבר יצא בנושא המלאי, עולה תמונה שכבר הייתה ידועה קודם: המאמץ הקולקטיבי של המדינות להפחית את הפליטות אינו מספיק כדי לעמוד בסף ההתחממות של מעלה וחצי כפי שהוחלט בהסכם פריז.
בראייה מערכתית, מדהים לחשוב שעברו שמונה שנים מאז הסכם פריז, ורק השנה תפורסם המדידה הראשונה שתאפשר לומר בצורה סדורה ושיטתית שהמדינות אינן עושות מספיק. יש האומרים שהכלי הזה הוא טיפה בים – מעט מדי ומאוחר מדי. זה נכון, אך לצד זאת הצורך במדידה אמינה הוא חשוב כדי למנוע את תופעת ההתיירקקות ("גרינוואשינג"), כלומר, למנוע מגורמים שונים להטעות ולתת מצג שווא שפעילויות שונות תורמות למאבק בשינויי האקלים, בעוד המציאות בשטח מראה אחרת.
בכל אופן, אין די בכך. המדענים שהרכיבו את הדוח האחרון של הפאנל הבין־ממשלתי לשינויי אקלים (ה־IPCC) מזהירים שהשפעות שינוי האקלים מתגברות בשנים האחרונות מעבר למצופה. שנת 2023 ממשיכה את המגמה של שבירת שיאי טמפרטורות ממוצעות בשנים האחרונות, ושל מספר אירועי האקלים הקיצוניים ההרסניים בעולם.
לנוכח השלכות משבר האקלים, בראש סדר העדיפויות של הוועידה הקרובה צריכה להיות המשימה להפחית את פליטות גזי החממה. בשנים האחרונות, כדי לקדם את הנושא הזה, מספר רב של מדינות, ובעיקר מדינות האיחוד האירופי, קראו להפסקה הדרגתית - תוך קביעת תאריך סופי של השימוש בדלקים מאובנים כיעד מרכזי, עד לאיסור מוחלט של השימוש בדלקים אלה בעתיד. מדינות אחרות, בעיקר יצרניות דלקים גדולות, וכן מדינות מתפתחות אשר מסתמכות על הדלקים המאובנים כדי להצמיח את כלכלותיהן, לא תומכות בהצעה.
ואכן, בחודשים שלקראת הוועידה, השיח הוסט מדיון באיסורים, "המקלות", לדיון בצעדים חיוביים, "הגזרים". כלומר, במקום לדבר על איסור או הפחתה הדרגתית של השימוש בדלקים מאובנים, השיח שהתגבש והנרטיב המוביל להצלחת הוועידה הם שילוש השימוש באנרגיות מתחדשות והכפלה של צעדי ההתייעלות האנרגטית.
מצד אחד, שיח ששואף להרחיב את השימוש באנרגיות מתחדשות הוא חשוב וחיוני, כי בלי חלופות ממשיות ימשיכו לעשות שימוש בדלקים מאובנים. אולם מצד שני, ללא מקלות, לא יהיו תמריצים רציניים לצמצום פליטות.
עיסוק כזה בגזרים, תוך ויתור על המקלות, ישרת כלכלות חזקות שתורמות רבות למשבר האקלים. כך למשל מדינה שצפויה לראות בעין חיובית את גישת הגזרים היא סין, שפועלת ביתר שאת להגברת ההספק המותקן של אנרגיות מתחדשות במדינה, וגם נחשבת ליצרנית הגדולה בעולם בתחום הפאנלים הסולריים וטורבינות הרוח.
אולם לצד זאת, סין היא צרכנית כבדה של דלקים מאובנים וגם הפולטת הגדולה ביותר של גזי חממה בעולם. לכן, שיטת הגזרים מתאימה לה: היא צפויה להרוויח מעלייה בביקוש העולמי לאנרגיות מתחדשות, ולצד זאת היא לא תהיה מחויבת להפסיק את השימוש בדלקים מאובנים.
גישת ה"גם וגם"
העיסוק הנוכחי בקידום פתרונות למשבר האקלים, לרבות הרחבת השימוש באנרגיות מתחדשות וגיוס המימון הנדרש לכך, במקום העיסוק בהפסקת השימוש בדלקים מאובנים, אינו מפתיע. זה מתקשר ישירות לביקורת שנשמעה בעולם לפני כמה שנים, כאשר נודע שאיחוד האמירויות, מדינה שהתעשרה מדלקים מאובנים, צפויה לארח את הוועידה.
השנה אף בחרה איחוד האמירויות לתפקיד נשיא הוועידה את ד"ר סולטאן אל־ג'אבר, שר התעשייה והטכנולוגיה המתקדמת, המשמש גם כמנכ"ל חברת הנפט הלאומית של אבו דאבי (ADNOC). לנוכח היותו דמות מפתח בתעשיית הדלקים המאובנים, צצה ביקורת בעולם לגבי התאמתו לתפקיד זה. רבים בעולם קבעו מראש שהוועידה בדובאי תהיה כישלון, שכן לא ייתכן שאיש תעשיית הנפט ינהל שיחות שמטרתן צמצום השימוש בדלקים מאובנים. אחרים, גם בקרב ארגוני הסביבה בישראל, החליטו להחרים את הוועידה בטענה שזו צביעות.
הביקורת הנשמעת מובנת, אך לצד זאת, יש לזכור שמדינות רבות בנוסף לאיחוד האמירויות אימצו את גישת ה"גם וגם". איחוד האמירויות, כמו מדינות אחרות, מציבה לעצמה מחד יעדים משמעותיים בתחום האקלים ומבקשת לבצע מספר שינויים משמעותיים, הכוללים מעבר משימוש מסיבי בדלקים מאובנים לטובת שימוש באנרגיה סולרית ואנרגיה גרעינית והגברת ייצור אנרגיה מפסולת. אך מנגד היא ממשיכה לקדם פרויקטים המחמירים את משבר האקלים.
איחוד האמירויות, כאמור, אינה יוצאת דופן בהתנהלותה. רוב מדינות העולם חוטאות בהתמודדותן עם משבר האקלים. לפי דוח ניטור אקלים של ה־OECD שפורסם החודש, מרבית החברות בארגון לא עומדות ביעדים שלהן. בנוסף, רק בשנה האחרונה מדינות כמו ערב הסעודית, קטאר, מקסיקו ואפילו קנדה, בריטניה וארה"ב אישרו יחדיו מאות קידוחים חדשים של דלקים מאובנים, זאת לנוכח הביקוש הגבוה ברחבי העולם לדלקים אלה.
בהקשר זה חשוב להדגיש כי קידום קידוחים חדשים של דלקים מאובנים יוצר מציאות בעייתית להתמודדות עם שינויי האקלים, שכן פרויקטים אלה נועלים טכנולוגיות מבוססות דלקים מאובנים עשורים קדימה, כי המשקיעים בפרויקטים אלה מצפים לקבל החזר על השקעותיהם לאורך כל חיי הפרויקט.
ייתכן שזו אחת הסיבות להסטת השיח בחודשים שלקראת הוועידה מהפחתה הדרגתית עד איסור השימוש בדלקים מאובנים, לכיוון צעדים המקדמים חלופות - וזאת מתוך התפיסה הבעייתית שחלופות חדשות אלו יוכלו להתקיים לצד המשך השימוש בדלקים מאובנים עוד עשורים רבים קדימה.
חשוב להדגיש שמדינות המפרץ, ובהן גם איחוד האמירויות, מבינות שיצטרכו להיגמל מהשימוש בדלקים מאובנים, וכדי לשמר את יציבותן הכלכלית והחברתית עליהן להבטיח את המשך ההובלה שלהן בתחום האנרגיה בעולם. כדי לבסס מקור הכנסה אחר למשקיהן, הן חייבות לפתח יתרון יחסי בטכנולוגיות שיתבססו בעתיד, ולכן יש להן אינטרס מובהק להשקיע בפיתוח חלופות אנרגטיות.
לפיכך, בנוסף לחלופות ה"קלאסיות" ששואפות להפיק אנרגיה מהשמש והרוח, נראה כי בוועידה הנוכחית בדובאי יתפוס מקום רב השיח על אנרגיה מבוססת מימן ירוק ואנרגיה גרעינית. מדינות רבות בעולם מקדמות תחנות כוח גרעיניות כחלק מאסטרטגיות האנרגיה והאקלים שלהן. מגמה זו צפויה להתעצם בעיקר בקרב הכלכלות המתפתחות, אך גם ארה"ב מקדמת את המאמץ וצפויה להוביל בדובאי מחויבות בינלאומית חדשה לשילוש ההספק העולמי מאנרגיית גרעין עד שנת 2050.
אנרגיות הגרעין והמימן הן חלק מה"גזרים", וניכר שהן תואמות את השאיפות האמירתיות: אל־ג'אבר הצהיר השנה כי אנרגיה גרעינית היא מרכיב חשוב במעבר לאנרגיה נקייה. איחוד האמירויות נחשבת גם לחלוצה במזרח התיכון, כשהקימה ב־2021 מתקן תעשייתי לייצור מימן ירוק בפארק הסולארי בדובאי.
נראה כי הצורך להתמקד בגזרים – האצת השימוש בפתרונות טכנולוגיים להתמודדות עם שינוי האקלים – מאוד מתחבר להיותה של איחוד האמירויות מרכז עולמי לחדשנות ולפיננסים. איחוד האמירויות צפויה להציג בוועידה את מאמציה לקדם חדשנות בתחום שינויי האקלים, לרבות פרויקטים והשקעות במעבר לכלכלה דלת פחמן ושותפויות עם מדינות שונות.
במסגרת הוועידה יהיה מתחם מיוחד לחדשנות ולעסקים, וכמו כן, מדינות שונות צפויות להקים ביתנים לאומיים כדי להציג את העשייה שלהן בתחום האקלים וליצור שיח בנושאי מפתח.
היכן ישראל?
גם לישראל צפויה נוכחות בוועידה, אם כי מצומצמת יותר מהתוכנית המקורית עקב המלחמה. ישראל, כידוע, לא נרתמת באופן מספק למאבק בשינויי האקלים. חוק האקלים, שנוסחו אושר לאחרונה בממשלה, לא מציב יעדים משמעותיים, וגם את היעדים שאושרו ניתן יהיה, לפי הנוסח, לשנות. בנוסף, למרות התחייבויותיה להפחתת פליטות גזי חממה בוועידות האקלים הקודמות, פרסם לאחרונה המשרד להגנת הסביבה דוח שחשף כי בשנת 2022 כמות פליטות גזי החממה של ישראל גדלה בשיעור של 3.5% לעומת שנת 2021. גם מלחמת הפתע שאליה נגררה ישראל צפויה להשפיע על עמידתה במחויבויותיה הבינלאומיות.
בהקשר גיאופוליטי רחב יותר, המלחמה עלולה לעכב את הרחבת היחסים עם שותפות פוטנציאליות נוספות באזור, שנחשבות שחקניות מפתח במאבק המזרח־תיכוני במשבר האקלים. בראשן כמובן ערב הסעודית, שכינון יחסים איתה, בתנאי שינוצל נכון, יוכל לקדם שיתופי פעולה קריטיים באזור סביב משבר האקלים, במיוחד בתחומים האנרגטיים.
ערב הסעודית היא שותפה חשובה, במיוחד לאור העובדה שהיא מקדמת זה שנתיים את "היוזמה הסעודית הירוקה" להובלת מהלך סביבתי ואקלימי כולל במזרח התיכון. ככלל, ועידות האקלים שמות במרכז את הצורך של שיתוף פעולה בין מדינות במאבק בהתחממות הגלובלית. אם זה נכון בראייה גלובלית, זה כמובן גם נכון בראייה אזורית, ולכן ישראל צריכה לשאוף לראות כל פתרון שהיא מקדמת במאבק בהתחממות הגלובלית בהקשר המזרח־תיכוני.
ביכולתם של אינטרסים אנרגטיים ליצור בריתות מורכבות. מאחורי השאיפות האמריקאיות לחבר בין ישראל לערב הסעודית, ישנו בין היתר הרצון לפתח תשתית להובלה יבשתית של אנרגיה מהמפרץ לאירופה, על מנת לאפשר חלופה לצינורות הגז הרוסיים נורד סטרים 1 ו־2, נוכח מלחמת רוסיה־אוקראינה.
תשתית זו היא חלק מתוכנית שמובילה ארה"ב ליצירת מסדרון כלכלי מהודו לאירופה דרך המזרח התיכון, ה־IMEC. הפרויקט נכלל באסטרטגיה האזורית האמריקאית להגביר את האמון של שותפיה במפרץ הפרסי, ובמחויבות של וושינגטון לאזור תוך יצירת רצף גיאוגרפי מהודו, דרך המזרח התיכון, לרבות ישראל לאירופה.
פרשנים רמזו לא אחת כי הדחיפה לחימום היחסים של ישראל עם ערב הסעודית, מקורה ברצון להוצאתו לפועל של הפרויקט והידוק הברית נגד ציר ההתנגדות. אלה הביאו את איראן וגרורותיה לחולל מלחמה באזור, ולא בכדי מלחמת חרבות ברזל פרצה חודש לאחר חשיפת התוכנית במפגש פסגת מדינות ה־G20, שהתקיימה בניו דלהי בספטמבר.
המצב האידאלי יהיה שפרויקט מסוג זה, בתקווה שייצא לפועל, יאפשר את הקמתו של מסדרון הולכה לאנרגיות נקיות ממדינות עתירות שמש לאירופה. זאת כמובן בהלימה להתחייבויותיהן של כל המדינות בוועידות האקלים השונות לצמצום פליטות.
במציאות שבה ועידת אקלים עולמית מציעה גזרים ללא מקלות, ובה מדינות ממשיכות לאשר רישיונות לקידוחי גז טבעי - סביר יותר שאם פרויקט ה־IMEC ייצא לפועל, בשלב הראשון תוקם תשתית צנרת להולכת גז.
גם אם הצנרת במסגרת ה־IMEC תאפשר בעתיד הובלת מימן ירוק ממדינות המפרץ לאירופה, כפי שהשותפות הצהירו, כל עוד אין תשתיות והתאמות נחוצות להובלה ולשימוש מסחרי במימן - הצהרות אלו ריקות מתוכן, והצנרת צפויה להזרים דלקים מאובנים לאירופה.
מכאן כי כל התוכניות הללו, שמצריכות השקעות עתק ושהשלמתן צפויה לארוך כמה שנים, מעלות שאלות לגבי הרצינות של מדינות רבות באשר לגמילה שלהן מדלקים מאובנים.
שיטת הגזרים על חשבון המקלות מעלה גם שאלות לגבי רצינותה של ועידת האקלים, שכבר שנים זוכה לביקורות מארגוני סביבה ומהקהילה העסקית. הצלחתה של ועידת האקלים תימדד בחלקה לפי כמה היא תביא להפחתה בשימוש בדלקים מאובנים, ולא רק תקבע יעדים שאפתניים למעבר לאנרגיות מתחדשות.
נראה שמדי שנה בוחרות ועידות האקלים להתמקד בקידום צעדים להכנת התשתית לגמילה מדלקים מאובנים, אך בפועל הן דוחות את הגמילה עוד ועוד. דחיינות כזו היא אסטרטגיה קלאסית של מכורים, ויש לחדול ממנה כמה שיותר מהר על מנת להצליח להתמודד עם משבר האקלים. על פניו לא נראה שהשנה זה יהיה אחרת, אך עם זאת, הנמכת ציפיות טומנת בחובה גם את התקווה להתבדות.
גלית פלצור היא מומחית לניהול סיכוני אקלים, קיימוּת ואירועי קיצון, וחברה בפורום דבורה. קים נח היא חוקרת דיפלומטיה עירונית ופוליטיקה סביבתית, ודוקטורנטית במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון