כשחושבים על בתי ספר, אנחנו בדרך כלל מדמיינים כיתות עם שולחנות מסודרים בטורים, ספרי לימוד מיושנים ותלמידים שחורשים למבחנים. אבל יש מקומות שבהם החינוך נראה אחרת לגמרי, שאין בהם ציונים, שהתלמידים מובילים בעצמם את תהליכי הלמידה, שהתוצר שלהם הוא לא מבחן אלא פרויקט אמיתי עם השפעה על הסביבה.
רשת דרור בתי חינוך משנה את חוקי המשחק, ולא מדובר בעוד ניסוי חינוכי אלא במודל שמוכיח את עצמו כבר שנים בשטח. בבתי הספר החברתיים של הרשת אין ציונים אלא יש הערכה דיאלוגית, אין למידה מתוך פחד מטעויות, אלא תהליכים שמקדמים חשיבה ביקורתית, עבודת צוות ויכולת לפתור בעיות בעולם האמיתי.
ממש בעוד כמה ימים נגמרת המחצית הראשונה של השנה וכל התלמידים מצפים לקבל את התעודות – לפתוח אותן בלחץ ולגלות מה הציון שלהם, כמה בדיוק הם שווים מתוך 100. בעולם שממילא שופט אותנו ללא הפסקה על כל דבר, התחושה שמספר ספציפי שנותנים לנו, בלי שאנחנו שותפים להחלטה על מהו– כזה שמחליט מי אנחנו ומה ערכנו, היא לא פשוטה.
האם אנחנו 60? האם זה בסדר? האם 85 זה קרוב מספיק לשלמות או שזה בעצם קרוב יותר לכישלון?
בזמן שמערכת החינוך המסורתית מדברת במספרים, בתיכונים החברתיים של דרור בתי חינוך החניכים מקבלים "תיבת תהודה", מסמך אישי שמתעד את הדרך שעברו כל חניכה וחניך, את התובנות שהפיקו ואת הכישורים שרכשו. במקום לחשב את המספרים, משקפים תהליך של צמיחה והתפתחות יחד עם ראיה לעתיד.
"אנחנו מעריכים חניכים על מה שהם, לא על ציון שהם קיבלו במבחן. תהליך ההערכה הוא דיאלוג, לא רק המחנכים מעריכים את החניכים, אלא גם החניכים מעריכים את עצמם ואת חבריהם לצוותי הלמידה", מסבירה מורן גורן, מרשת דרור בתי חינוך. "הם לומדים לנתח את הדרך שעברו, לזהות את החוזקות שלהם ולשפר את נקודות החולשה".
ובדיוק כך מקבלים תלמידים שלא מחכים להוראות אלא נמצאים במקום של הקשבה ובחינה של הסביבה, אנשים צעירים שמחפשים בעיות וחוסר יעילות בסביבתם, מנתחים את המציאות ומוצאים פתרונות: התנהגות שמאפיינת יזמים, בעלי עסקים ומנהיגים.
"אנחנו אחרי חמישה חודשים של למידה", אומר אוהד להב, מנהל התיכון החברתי תל אביב, "וזאת הנקודה שבה המורה אמור לבוא ולהגיד לתלמיד – מה הוא חושב עליו. אצלנו יש קשר רציף בין המורה לתלמיד, אז נוצר קשר משמעותי ותהליך ההערכה הוא דיאלוג, ובעצם יש הדהוד של התהליך, ולא רק הערכה נקודתית".
בנוסף, בסוף כל מחצית מתקיים יריד תצוגת תוצרי הפרויקטים של התלמידים, המקום בו התלמידים מציגים את מה שלמדו – לא רק למורה שיחליט אם הם טובים מספיק, אלא להורים, לקהילה ולאנשי מקצוע מהתחום. בפרויקט אחד הם חוקרים את מצב החופים בישראל ובוחנים איך מעלים מודעות למערכת האקולוגית הימית, בפרויקט אחר הם מקימים עסק קואופרטיבי, מפתחים פתרונות לחקלאות עירונית או בוחנים איך מוזיקה משפיעה על המציאות.
"הדבר המרכזי שקורה בתהליך הוא השינוי הדרמטי בערך האישי", אומר אוהד. "הילדים יודעים להעריך את עצמם – הם יודעים להגיד בסוף מבחן אם הצליחו או לא, הם לא מבולבלים ויודעים איפה הם עומדים ובמה הם צריכים להשתפר".
"התלמידים שלנו לא סתם לומדים תיאוריה", מספרת מורן, "הם חוקרים נושאים שמעסיקים את העולם, בוחנים סוגיות חברתיות אמיתיות ומפתחים פרויקטים שנותנים מענה לצרכים אמיתיים. יש הבדל מאוד גדול בין ילד שלמד למבחן, הקיא את החומר וקיבל ציון, לילד שעבד על פרויקט בקבוצה, חקר ולמד וחשב איך הוא מציג את התוצר ואז בפועל עמד מול קהל, הציג וקיבל פידבק".
וזה לא נגמר כאן. תלמידי דרור בתי חינוך פועלים, לא רק מתוך רצון לקבל עוד כמה נקודות, אלא מתוך תחושת שליחות ורצון לשנות, להצליח ולהשפיע. בין אם מדובר בניהול עסקים קואופרטיביים בבתי הספר, הובלת יוזמות סביבתיות או פרויקטים חינוכיים למען החברה.
ואולי זו השאלה האמיתית שאנחנו צריכים להתחיל לשאול: אם אנחנו לא רוצים שיבחנו אותנו רק על סמך חלק אחד באישיות שלנו, ובטח לא רוצים לקבל מספר שמייצג אותנו, למה זה מה שאנחנו עושים לילדים ולנוער דווקא במקום שבו הם צריכים ללמוד, לצמוח ולהתפתח כאנשים?
