בעלי יצא למילואים ב־7 באוקטובר, ומאז בני בן ה־11 חודשים מפתח חרדת נטישה. הוא בוכה המון כשאביו חוזר לצבא, וברגע שהוא רואה אותו על מדים. הוא בקושי אוכל וישן, מבקש כל הזמן להיות על הידיים שלי, וגם בגן שמו לב שהוא לא כתמול שלשום – הוא מסרב להיפרד ממני בגן, ובוכה המון. אני מאוד מודאגת. בנוסף, בפעם האחרונה שאבא שלו עשה איתו שיחת וידיאו הוא כעס וסובב את הגב. איך אוכל לסייע לו להרגיש טוב יותר?
“יש מצבים שבהם אנחנו צריכים להתנהג לפי מה שהמצב מכתיב, למרות שנשבר הלב. מצד אחד נורא קשה לילד, אבל את שם ואת מספקת לו את תחושת הביטחון, וזה מעל הכל. בכדי שההתנהגויות שאת מתארת לא יתקבעו - כי זה כבר נמשך ארבעה חודשים וקשה לו באמת ואנחנו מבינים את זה, את צריכה ללמוד איך להרגיל אותו לשגרה הזו. תני לו חום ואהבה, תחבקי אותו הרבה, אבל תעבירי לו גם את המסר החשוב שאת סומכת עליו שהוא יודע להתגבר. בתור התחלה - את לא חייבת כל הזמן שהוא יהיה על הידיים שלך. אם לא נוח לך תגידי לו שיש לך משהו ביד או שאת לא יכולה עכשיו. את צריכה לספק לו אהבה וביטחון, אבל לא לתת לו את כל מה שהוא רוצה רק בגלל שאבא שלו במילואים וקשה לו.
אני רוצה שהוא ילמד שלא כל הזמן מרימים אותו על הידיים, אבל אנחנו נעשה את זה תוך כדי שאנחנו נותנים לו תחושת ביטחון. כשאת מארגנת את הילד לגן תגידי לו שאת תיתני לו חיבוק חזק ונשיקה, ואז תשימי אותו אצל הגננת ותלכי לעבודה. אל תמשיכי לדבר איתו על זה בדרך לגן, תדברו על דברים אחרים. כשאת מגיעה לגן תעשי בדיוק מה שאמרת לו, ותלכי. את צריכה להעביר לו מסר שאת סומכת עליו. את מאלצת אותו להתגבר כי זה מה שהוא צריך. ככל שנכניס אותו לשגרה מהר יותר כך יהיה לו יותר קל אחר כך. בכל הקשור לשיחות עם בעלך - תגידי לו שימשיך לדבר עם הילד גם כשהוא מסובב את הגב, הוא שומע אותו. שינסה לדבר איתו, ואחר כך גם איתך. שיגיד לך משפט כמו ‘הראיתי את התמונה של הילד לכל החברים והם אמרו: איזה ילד יש לך! רק לא להיעלב ממנו. לא נעלבים ולא נפגעים מילד שעוד לא בן שנה וחרד לאבא שלו. הוא עצוב וכועס, זה הרגשות שעוברים בו כרגע. בשורה התחתונה הילד לא צריך את הרחמים שלנו, הוא צריך את החוזק שלנו. שידבק בו יחד עם החוזק שלו. יחד עם המון אהבה, חמלה, תשומת לב, רק בלי רחמים. ילד צריך לדעת שאמא פה והיא רואה אותו. לא צריך מתנות, בטח לא בתור פיצוי. על מה לפצות? על שאבא שלו במילואים? הוא לא צריך פיצוי – יש לו אותך”.
בני בן ה־4 וחצי אוהב לארח חברים ובני משפחה בבית, אוהב שאנשים ישנים אצלנו, אבל לא מוכן ללכת לישון אצל אף אחד אחר. בני הדודים שלו תמיד מבקשים שיבוא אליהם, אבל נראה כאילו הוא מתבייש. אין לי לחץ שהוא יישן אצל אחרים, אבל בשביל הכיף שלו - יש משהו שאני צריכה או יכולה לעשות כדי שזה יקרה?
“לתפיסתי השאלה היא לא אם זה מוקדם לו לישון מחוץ לבית או שהוא קטן מדי בשביל זה, הרי יש ילדים שכבר מגיל שנתיים הולכים לישון אצל בני משפחה. בו זמנית חשוב לציין שיש ילדים שחוששים לישון מחוץ לבית גם בגיל 8, ויש כאלה שעד שהם כבר מעזים לצאת ולישון מחוץ לבית אצל חברים או בני משפחה, הם מתקשרים בלילה להורים שלהם שיבואו להחזיר אותם הביתה. הילד חושש, הוא לא רוצה לישון אצל אחרים כרגע. יש משהו מאוד עמוק בחיבור שלו אלייך, וככה הכי נכון לו. אני מציעה שלא תדברי איתו על זה יותר, וכשבני הדודים או החברים מציעים לו לבוא לישון אצלם - אל תיקחי צד. תני לו להגיב לבד בלי להפעיל עליו לחץ”.
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM