אני אב לשתי ילדות בנות 7 ו־3. בתי בת ה־7 מרטיבה במיטה בדרך קבע, בעוד הילדה הקטנה דווקא מצליחה להתאפק יפה. בשבועיים האחרונים שמתי לב שהילדה בת ה־3 שבה להרטיב במיטה מדי פעם, ואני מודאג מאוד ולא מצליח להבין מאיפה זה מגיע. מה דעתך?
"הרבה פעמים הורים אומרים 'אני לא מצליח להבין מאיפה זה מגיע'. שכן, ילדים מתנהגים בכל מיני אופנים שאנחנו לא מצליחים להבין מה עומד מאחוריהם. זה יכול להיות קשור לכל מיני שינויים קטנים בחיי היומיום שלהם. למשל, גננת חדשה שהגיעה לגן, ילדה חדשה שמערערת את מקומי בכיתה, התחילו ללמוד נושא שאני לא יודעת אותו בבית הספר, המורה שלי בהריון ויוצאת לחופשת לידה, ואני לחוצה ולא יודעת מי יגיע להחליף אותה".
"חשוב לזכור שהילדים לא נמצאים איתנו בבית לפחות חצי מהיום. לכן, כשיש שינויים בהתנהגות אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אילו חוויות הילדים שלנו עוברים בגן ובבית הספר. גמילה תלויה בשני דברים: הראשון הוא שהילדה תתחיל להרגיש תחושת לחץ בשלפוחית, והשני הוא שהיא תשתף פעולה עם המבוגרים בחייה - ותבין שברגע שהיא מרגישה את הלחץ בשלפוחית היא תלך לשירותים לעשות פיפי".
"בשעות הלילה קורה משהו אחר - הילדה ישנה, היא כבר לא מרגישה את הלחץ בשלפוחית. בדרך כלל מופרש הורמון שמעיר אותה, אבל לא אצל כולם הוא מיד מופרש, ויש כאלה שישנים כל כך חזק, ופשוט לא מצליחים להתעורר. לגבי הילדה הגדולה, אני מציעה לך לקנות לה תחתוני לילה ולא לדבר איתה על זה יותר. היא צריכה להרגיש שזה לא אומר עליה כלום שבורח לה פיפי במיטה, לחזק את הלב שלה, להעלות את הערך שלה בעיני עצמה. בו זמנית, אני מציעה שתעירו אותה לשירותים לפחות פעם אחת בלילה. זה הרבה יותר עמוק מהפיפי שבורח לה בלילה במיטה – היא בטח שואלת את עצמה 'מה פגום בי?', אולי היא לא הולכת לישון אצל חברות בגלל זה, הדברים האלה הרבה יותר מפריעים לי".
"אני רוצה שתזכור שמצעים תמיד אפשר לכבס, ואם נמאס לכם לכבס - תקנו לה תחתוני לילה. לגבי הילדה הקטנה יותר, כדאי שתבדקו את הנושא - אולי היא שותה יותר מים? אולי היה לה קר בשבועות האחרונים, ולכן היא חזרה להרטיב במיטה? תוכלו להציע גם לה תחתוני לילה, לקחת אותה לשירותים בלילה לפחות פעם אחת, ולראות איך היא תרגיש".
בני בן ה־4 הוא ילד עדין ומתוק, אבל לצערי שמנו לב שהוא בכלל לא משתף אותנו ברגשות שלו. כשהוא עצוב הוא נוטה להתכנס בתוך עצמו, ולא אומר לנו מה קרה לו למרות שאנחנו שואלים אותו לא פעם ולא פעמיים למה הוא עצוב ומה קרה לו. אותו הדבר קורה גם כשהוא כועס. מה עלינו לעשות בכדי לתקשר עם הילד בצורה שתהיה נכונה יותר עבורו?
“הטעות הכי גדולה שלנו כהורים היא לשאול את ילדינו שאלות כמו ‘למה אתה עצוב?’, ‘למה אתה כועס?’, ‘למה עשית את זה?’, ‘למה שיקרת?’, ‘למה לקחת בלי רשות?’, וכן הלאה. ילדים לא באמת ידעו להגיד לנו למה הם עושים דברים או לא עושים אותם. שכן, בגילים אלו ילדים הרבה פעמים פועלים על אוטומט. בתור התחלה הייתי מציעה לך לא לשאול אותו למה הוא כועס או עצוב – לא בטוח שהוא ידע להגיד לך, ויש סיכוי גדול שהוא אפילו ינסה להמציא משהו. כעס הוא אחד מהרגשות החשובים ביותר עבור התפתחות הילד, זו אנרגיה שגורמת לנו לפעול".
"נכון שלא נרצה שהילד חלילה ירביץ למישהו מתוך כעס, אבל עדיין חשוב לזכור שיש לכעס תפקיד חשוב בהתפתחות הילד. לכן, אני מאמינה שזה מאוד חשוב שילדים מראים כעס. כשאת עוברת לידו ורואה שהוא לא כתמול שלשום תגידי משפט בסגנון ‘אני רואה שאתה מאוד עצוב עכשיו. אתה מצליח להירגע לבד או שאתה רוצה שאני אעזור לך?’, ותני לו להגיב. אם הוא מאוד שקט תשאלי אותו אם הוא חושב על משהו, ובכלל תני לו תחושה שאת מסתכלת עליו, ותראי איך הוא מגיב לדברים בקצב שלו”.
מתוך תכניתה של מיכל דליות ברדיו 103FM. סייעה בהכנת הכתבה: עדן בן ארי, 103FM