צפרדע במים רותחים
50 דקות לפני ערב יום השואה, שבו כולנו מתייחדים עם זכרם של שישה מיליון מבני עמנו, העלה ראש ממשלת ישראל לעמוד הטוויטר שלו ציוץ ובו הקלטות שהקליט קצין משטרה רקוב את עמיתו מהשב"כ. "ראש מחלקת החטיבה היהודית בשב"כ מודה שהוא רודף פעילי ימין", כתב בנימין נתניהו ל־3.2 מיליון עוקביו.
בערב יום השואה ראש ממשלת ישראל מצייץ, שוב, נגד מערכת הביטחון. צריך להגיד את זה שוב. ושוב. אם הייתי עובר על הפיד של האיש הזה בלי לדעת את זהותו, הייתי משתכנע שמדובר ביוזר אנונימי המופעל על ידי מדינה זרה דוגמת איראן או קטאר, במסגרת "מבצע השפעה" לערעור חוסנה של ישראל.
במחשבה שנייה, זה לא נשמע מופרך כל כך. הרי מקורביו הקרובים ביותר, יועציו ואנשי לשכתו, עבדו עבור קטאר במקביל לעבודתם בקודש הקודשים של הממלכה הישראלית. אלה דברים שכבר ידועים, שכבר הוכחו. גם אם יתברר שאין בהם עבירות פליליות, מדובר בליקוי מאורות, רעידת אדמה, ריקבון מתקדם, שלא לומר נמק, בליבה החשופה של מערכת קבלת ההחלטות החשובות ביותר שלנו. ואין פוצה פה ומצפצף. כל מי שמעז לפקפק או להרים גבה, מוקע כאויב העם. כל מי שחושב שכן, שצריך לחקור את העניין הזה, מסומן כבוגד.
בנימין נתניהו הפך לטרול המרוכז בפוסטים ובציוצים נגד המערכות שעליהן הוא אחראי. המערכות החיוניות ביותר לקיומה וביטחונה של מדינת ישראל. זה לא רק ראש השב"כ והשב"כ. זה גם צה"ל. ונשיא בית המשפט העליון. ובתי המשפט בכלל. והפרקליטות. וטרם תקופת איתמר בן גביר, גם המשטרה. והפצ"רית. ופקידי האוצר. וחיל האוויר. ועכשיו יש לזה כבר כינוי מאחד, כולל, שמסמן את אויבי המלך: ה"דיפ סטייט". כי המלך הפך לאויב הממלכה. הוא קם עליה, מתוכה, על מנת לחסל אותה.
זה מתחיל עם השיבוש הקשה, שלא לומר עילגות, שבה מגדיר נתניהו בציוצו את אותו בכיר בשב"כ: זה לא ראש חטיבה, זה ראש מחלקה. זה לא "החטיבה היהודית" בשב"כ אלא "החטיבה לסיכול טרור לא ערבי". נתניהו לא השתמש בכינוי "החטיבה היהודית" סתם ככה. הוא ידע שזהו שם הגנאי שהדביקו נערי הגבעות הקיצונים ביותר, חלק מהם מוגדרים כטרוריסטים, לאותה מחלקה מצומצמת ונחבאת בשב"כ שאמורה למנוע מהם לבצע פיגועים בערבים או בכוחות הביטחון.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
דקות ספורות לפני כניסת יום השואה משתמש נתניהו במושג הזה, שמזכיר גם את המושג "המחלקה היהודית", זו שבראשה עמד בזמנו אדולף אייכמן. למרבה הצער והפלצות, כבר אי אפשר להתחייב שביום השואה הבא לא ישווה נתניהו את השב"כ לגסטפו. הרי הבן שלו כבר קרא ככה למשטרה, בטרם נפלה לידי בן גביר.
הרי הוא ואנשיו כבר קבעו שהמשך כהונתו של רונן בר בתפקיד זו סכנה לביטחון המדינה, ובר עצמו, שהקדיש את כל חייו הבוגרים למלחמה על ביטחוננו, הוא "האיש המסוכן בישראל" (בכך הודחה גלי בהרב מיארה מהתואר הנחשק הזה, זמנית). הרי הוא משתף פעולה בהדרתו של ראש השב"כ מדיונים ביטחוניים רגישים וחשובים. כל משפט ומשפט ממה שנכתב בטור הזה עד כה, היה יכול לגרום לרעידת אדמה בימים אחרים, רגילים. בימינו אלה, הכל עובר, הכל מחליק בגרון. הצפרדע התרגלה לרתיחת המים.
הציוץ הזה של נתניהו אינו מקרי. בשבועות האחרונים האיש ירד מהפסים. הפיד שלו הפך לביצת גידופים נגד המדינה שבראשה הוא עומד. זוכרים את הציוץ ההוא, באישון ליל, זמן קצר אחרי הטבח, שבו הוא השתלח בצה"ל ובשב"כ? זה קרה ב־29 באוקטובר, שלושה שבועות אחרי הטבח. הוא התייצב למסיבת עיתונאים ונשאל בה על ידי אחד העיתונאים למה לא התייחס להתרעות הכתובות שקיבל מאמ"ן ושב"כ לפני המלחמה, על הסבירות למערכה רב־זירתית. נתניהו ענה מה שענה, הלך הביתה, ובשעה אחת ועשר דקות לאחר חצות, הופיע בעמוד הטוויטר שלו ציוץ שכולו השתלחות באמ"ן ובשב"כ והאשמת הגופים הללו במחדל, באופן בלעדי.
הציוץ הזה צויץ בדיוק בימים שבהם יצא צה"ל לתמרון הקרקעי בעזה. מהלך שהתעכב שלושה שבועות, בעיקר בגלל הססנותו של נתניהו וחששותיו מקטסטרופה. לקח זמן לשכנע אותו. הופעלו אמצעים מיוחדים (בין היתר, שיחות צפופות עם גבי אשכנזי שהרגיע אותו והבטיח לו שצה"ל יכול לבצע את המשימה).
יומיים לפני מסיבת העיתונאים ההיא החל התמרון הקרקעי "על אש קטנה". בלילה שבו הציוץ עלה לאוויר, הוא הפך למבצע משמעותי. אלה היו ימים רגישים, מתוחים, דרמטיים. באותו לילה, בשעת חצות, התנהל מבצע רגיש ומסוכן מאוד בהובלת לוחמי שב"כ, לחילוץ אורי מגידיש. בעיצומו של המבצע, בחמ"ל המבצעים של השב"כ בו ישבו יחד רונן בר והרמטכ"ל הרצי הלוי, הם נחשפו לציוץ של נתניהו. כמה שעות קודם הם היו אצלו ל"אישור תכניות". הוא אישר, שלח אותם לבצע ועכשיו הוא משתלח נגדם בטוויטר.
היו בסביבתו כאלה שהתנגדו לפרסום הציוץ. והיו כאלה שהתעקשו עליו. אני מעריך שהמתעקשים היו בעיקר בני המשפחה הגרעינית של נתניהו. הוא, כמעט כרגיל, נכנע להם. הציוץ עלה ועורר, כצפוי, סערת ענק. למחרת מחק נתניהו את הציוץ והתנצל עליו. אני מעריך שהיום לא היה מוחק ולא היה מתנצל. להפך, היה מתפאר. הוא איבד צלם.
אז יש "דיפ סטייט"?
התהליך שעובר על ראש ממשלת ישראל ראוי לניתוחים פסיכולוגיסטיים מעמיקים, רצוי בהשגחה רפואית צמודה (כולל פסיכיאטרים). אפשר גם לנסח אותו בדרך פשוטה בהרבה: בנימין נתניהו הופך, לנגד עינינו, ליאיר נתניהו. קרתה כאן, בלשון השחמט, הצרחה: האב הקשיש, המכובד למראית עין, בעל השפה המאופקת לכאורה, התחלף עם הבן המופרע, הצווחן, הגס והמופקר. הכלב הפך לזנב, שהפך לפשפש המקנן בו. האיש מקלל ומגדף את ראש השב"כ ואת השב"כ על בסיס יומי. מפיץ תיאוריות קונספירציה. נגרר אחרי הקונספירטורים ההזויים ביותר (אותם מוביל בנו), אחרי הטוקבקיסטים העילגים ביותר, אחרי השופרות הבזויים ביותר.
נתניהו, האיש שהקפיד כל חייו על שפה נקייה יחסית, שהשאיר לאחרים את העבודה המלוכלכת כשהוא מפעיל אותם ממרחק בטוח, מתפלש עכשיו בביצת הסחי, טובל כל כולו, מכף רגל ועד ראש, בתוך הרפש. המסיכות נקרעו, ההצגות נגמרו. זה האיש. הוא כאן כדי להשלים את מלאכת החורבן שבה החל יריב לוין בינואר 2023.
הוא כבר לא מנסה להעמיד פנים. הוא מודיע לשופטים שיש לו כאבי גב, מקבל פטור מהמשך עדותו ומתייצב כעבור זמן קצר בחפ"ק של כבאות והצלה והמשטרה שנאבק בשריפות המשתוללות בארץ, כמו חדש. ביבי הכבאי. במקביל ובאותו זמן הוא מפזר בנזין על השריפה האמיתית המסכנת את עצם קיומנו כאן. שריפה שהוא עצמו הצית. תעזבו הכל ותחשבו על זה שקצין משטרה רקוב, אבישי מועלם, מפקד ימ"ר מחוז ש"י, הקליט באופן קבוע את ראש החטיבה לסיכול טרור יהודי בשב"כ שעובד מולו 24/7. זה אירוע מטורלל שאי אפשר היה לתאר בשום מציאות, למעט המציאות ההזויה שאליה גרר נתניהו את ישראל.
אם תעמתו את חסידי נתניהו עם הפוסטים והציוצים של מנהיגם, הם יצהלו. הם לא יבינו מה לא בסדר. הרי הוא משתלח ב"דיפ סטייט". הצורר החדש שלנו. אל תנסו לשכנע אותם שאין דבר כזה. הם לא יקשיבו. אל תנסו לספר להם שכמעט כל בעלי התפקידים במדינה הם מינויים של נתניהו, או מטעמו.
רוב שופטי בית המשפט העליון מונו על ידי ממשלותיו, ולראשונה בהיסטוריה הוא מאוזן בין שמרנים לאקטיביסטים. ש"ס שולטת כבר שנות דור במינויי משרד הפנים, משרד הבריאות ומשרד הדתות. הליכוד, באמצעות ישראל כ"ץ ואחריו מירי רגב, שולטת במספר העצום של פקידים במשרד התחבורה. נגידי בנק ישראל מונו, כולם, על ידי נתניהו. פקידי האוצר הובאו על ידי מגוון רחב של שרי אוצר, והם מתחלפים כל הזמן.
בעלי התפקידים בצבא, במוסד ובשב"כ מתחלפים כל זמן קצר. שניים מתוך שלושת ראשי השב"כ האחרונים מונו על ידי נתניהו. שניהם, יורם כהן ונדב ארגמן, אומרים היום בפה מלא שהוא מהווה סכנה לביטחון המדינה. כל ראשי המוסד מונו על ידיו. אלה מהם שיכולים לדבר, אוחזים באותה דעה. גם אלה שלא מדברים. אז מה הסיפור של ה"דיפ סטייט"?
זה פשוט: לנתניהו יש צורך אסטרטגי לייצר תמיד קורבן מזדמן שאותו אפשר יהיה להאשים במחדליו. עד ממשלתו הנוכחית, הוא הקפיד תמיד להרכיב ממשלות עם נציגות משמאל. אף שהבטיח תמיד להקים ממשלות ימין. זה מאיר באור מגוחך את טענתו על כי נפתלי בנט "גנב שלטון" והוא "נוכל" כי הבטיח לא לשבת עם יאיר לפיד או עם מרצ וישב איתן בסופו של דבר.
אני לא בטוח שאפשר למצוא בהיסטוריה שלנו מנהיג שקיים את הבטחותיו בהקשר הזה. נתניהו הוא הבולט ביותר: מעולם לא קיים את ההבטחה הזו לבוחריו, לאחר יום הבוחר. ולכן, לצידו של נתניהו בכל ממשלה היו תמיד נציגים מהצד השמאלי. הבולטים שבהם היו אהוד ברק וציפי לבני ויאיר לפיד ובני גנץ. הוא ניהל מו"מ עם אבי גבאי (שהתפוצץ ברגע האחרון בגלל הדלפה) ו"הכשיר" את האפשרות לשבת בממשלה עם מנסור עבאס, בעקבות רומן אישי לוהט בין השניים (זה לא התאפשר בגלל בצלאל סמוטריץ'). וכך, הוא תמיד יכול היה להאשים את אותם שותפים במחדלים, או בחדלות האישים שלו. "לא נתנו לו", או "לא אפשרו לו", או "כבלו את ידיו".
ואז קמה הממשלה הנוכחית. לראשונה בהיסטוריה, ימין מלא־מלא. בממשלה הזו אין שמאל. אין בה גם מרכז. יש בה משיחיים לאומנים, אנטי־ציונים (החרדים) ופופוליסטים. אין את מי להאשים. בג"ץ לא התערב מעודו בענייני ביטחון הקשורים לעזה. להפך, הוא נתן לצה"ל ולמערכת הביטחון יד חופשית. הציבור תמך בפעולה תקיפה נגד חמאס. פוליטיקאים מכל המינים והסוגים קראו להפיל את חמאס. מאביגדור ליברמן, דרך בנט, דרך לפיד – ואפילו ציפי לבני, יצחק הרצוג ואבי גבאי. במילים אחרות, חייבים למצוא אשמים אלטרנטיביים. צריך לברוא אותם. והנה קיבלנו את ה"דיפ סטייט".
כמה שאני שונא מתנות
בנאומו בערב יום השואה השווה נתניהו את חמאס לנאצים. אפשר להתווכח על זה. יש טיעונים לכאן ולכאן. בואו נניח שזה נכון. האם זה נודע לנו רק ב־7 באוקטובר? ברור שלא. חמאס מבצעים כאן פשעים מחרידים נגד האנושות כמעט מאז הקמתה של התנועה (באישורה של ממשלת שמיר, כדי "להחליש" את אש"ף, מזכיר משהו?).
אז אם חמאס הם נאצים, עולה מזה שנתניהו שיתף פעולה עם הנאצים. הוא שחרר את גדולי מנהיגיהם מהכלא, הוא העביר להם מימון חודשי, הוא סירב להפיל את שלטונם, והוא דחה באופן עקבי ושיטתי את דרישת השב"כ לחסל את כל צמרת ההנהגה שלהם. אם נמשיך את התרגום הזה, הדבר ידמה לסירוב לחסל את היטלר, גרינג, הימלר, גבלס ואייכמן. הוא גילה שהקרובים ביועציו עבדו עם אלה שמממנים את הנאצים, ובמקום לדרוש חקירה, ניסה לפטר את החוקר. אפשר להמשיך עם ההשוואה הזו עוד הרבה. נדמה לי שזה מיותר.
"הלקח מהשואה", הוסיף נתניהו ואמר בנאומו ערב יום השואה, "הוא להילחם בזמן". אם זה היה אפשרי, הייתי משחיל עכשיו שאלה: אם זה הלקח מהשואה, מר נתניהו, אז למה לא נלחמת בזמן? הרי הבטחת לבוחר ערב בחירות 2009 שאצלך צה"ל יקבל פקודה לנצח, לכבוש את עזה ולהפיל את שלטון חמאס. נבחרת על סמך ההבטחה הזו ועשית את ההפך הגמור. לא רק שלא השמדת את חמאס, גידלת את חמאס. מימנת את חמאס.
גם כשהשב"כ ואמ"ן הניחו בפניך מודיעין שלפיו הכסף הקטארי, שאתה הבאת, מולאם על ידי מוחמד דף ויחיא סנוואר לצורכי התעצמות טרור, המשכת. את כל ההצעות לחסל את ראשי חמאס דחית. את כל ההזדמנויות לבער את קיני חמאס בתוך הרצועה פספסת. עכשיו אתה נזכר ש"צריך להילחם בזמן"? הרי את אותה מדיניות ניהלת גם בחזית הצפונית ורק נס מנע מאיתנו חוויה מחרידה הרבה יותר מול קומנדו רדואן של חיזבאללה. אתה זה שהתעורר בבוקר עם אוהלי מחבלים של חיזבאללה בתוך שטחנו ולא עשה כלום. אתה זה שהבליג על פיגועים וחיסולים והתעצמות חסרת תקדים של חיזבאללה באמונה שיהיה בסדר. איך אתה עוד מעז לעמוד ביום השואה ולהגיד ש"צריך להילחם בזמן"? אין לך טיפת בושה?
התשובה היא שלא. אין לו טיפת בושה. עוד לא נוצר השקר, מופרך ככל שיהיה, שיגרום לו להסמיק. השבוע הוא עמד בבית המשפט המחוזי וסיפר שהוא ורעייתו לא אוהבים מתנות. זה בעצם הכל באשמת ארנון מילצ'ן, שכמעט כפה עליהם (אלה מילים שלי) לקבל מפעם לפעם מתנות. הוא אמר עוד ש"הסבירו לי שיש הבדל בין מתנות רשמיות שאתה מקבל בגדר תפקידך כראש הממשלה, לבין מתנות שאתה מקבל מחברים, שעליהן אין מגבלה".
יש בישראל אלפי אנשים שיודעים, ידע אישי, לא מפי השמועה, איך התנהלה במשך שנים ארוכות תעשיית המתנות סביב משפחת נתניהו. הוא עצמו התקשר לא פעם, לא פעמיים, ו"הציע" לאומללים שרכשו מתנות יקרות לו או לאשתו, לשדרג. אם קנו את השרשרת, למה לא את העגילים? אם קנו את הטבעת, למה לא את השרשרת? בכל ביקור בחו"ל היה מי שדאג להודיע למיליארדרים המעריצים המקומיים איזה אירוע בדיוק חוגגת המשפחה בעיתוי הזה (תמיד נמצא יום אזכור כלשהו) כדי שאף אחד לא יעלה בדעתו להגיע למלון בידיים ריקות.
ולגבי המתנות הרשמיות, שעליהן דיבר נתניהו בעדותו, נשמח לשמוע לאן הן נעלמו. כל המתנות שנעלמו בשנת 1999, כשבני הזוג נאלצו לעזוב את לשכת ומעון ראש הממשלה בפעם הראשונה, ולאן הן נעלמו ב־2021, כשהם נאלצו לעזוב בפעם השנייה. בפעם הראשונה, לאחר חקירה והמלצת משטרה להעמיד לדין, החליט אליקים רובינשטיין, היועמ"ש הרחום והחנון, לתת לבני הזוג הנחת סלב. הרי הוא הפסיד ופרש מהפוליטיקה, אמר אז.
בפעם השנייה, המתנות נעלמו ולא נמצאו. היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, שלומית ברנע פרגו, דרשה פעם אחר פעם תשובות, ולא קיבלה. גם מתנות היא לא קיבלה. כמה מהן מוערכות בשווי של מאות אלפי דולרים. כמו, למשל, תנ"ך יקר ערך שקיבל נתניהו מהנשיא ולדימיר פוטין, נעלם כלא היה. כנראה הדיפ סטייט גנב את כל זה.
טירוף מערכות
מכון אגם באוניברסיטה העברית בירושלים מבצע באופן קבוע סקרי עומק עיתיים בסוגיות הבוערות. נמרוד ניר, ד"ר גייל טלשיר ואריאל דוד הם האחראים על הפרויקט. השבוע בוצע סקר כזה בקרב למעלה מ־2,000 נשאלים. מדובר במדגם גדול פי ארבעה מסקרים רגילים. טעות הדגימה היא, אם כן, נמוכה בהרבה מהרגיל. במוקד: העימות בין ראש השב"כ רונן בר לראש הממשלה נתניהו. הנה תקציר הממצאים:
טענותיו של ראש השב"כ בתצהירו: האם אתה מאמין להן, או לגרסת נתניהו שמדובר בשקרים שנועדו להפיל את שלטונו? 55% מאמינים לבר, 26% לנתניהו. מה הסיבה שנתניהו שינה את יחסו לבר ומבקש להדיחו? 59% סבורים שזה קרה בגלל החקירה נגד מקורבי נתניהו, ורק 29% מאמינים שהסיבה היא אובדן אמון בגלל מחדל 7 באוקטובר.
במידה שיימצא שטענותיו של בר נכונות, כיצד צריך ראש הממשלה לנהוג? 50% סבורים שהוא צריך להתפטר מיד. 17% סבורים שצריך להוציא אותו לנבצרות. 16% סבורים שהוא יכול להמשיך לכהן, אבל צריך לאסור עליו להתעסק במהלכים הקשורים לגורמים החוקרים אותו (השב"כ, היועמ"שית וכו'). 62% סבורים שראש השב"כ צריך להישאר בתפקידו. רק 38% סבורים שהוא צריך להתפטר. בשאלה המשווה ישירות את רמת האמון, 51% מאמינים לראש השב"כ ומערכת המשפט, ו־24% מאמינים לנתניהו.
את הנתונים האלה אפשר לראות בשתי דרכים. אופטימית, שהרי רוב מכריע בציבור לא קונה את ההזיות הנלעגות והמטורפות של נתניהו וחסידיו. פסימית, כי מדובר עדיין ב־24% שמאמינים לו. זה צמוד למספר המנדטים של הליכוד, פלוס־מינוס. וזה מדאיג, כי אף שאומרים שלשקר אין רגליים, מתברר שיש לו קביים והוא מצליח לדדות ולקרטע למרכז ההוויה הישראלית.
מהיכרות עמוקה עם המטריה, אני מצהיר כאן שאם היו עורכים סקר חשאי אינטימי בין כל מקורבי נתניהו לדורותיהם, היו מוסיפים גם את כל הח"כים בקואליציה והיו שואלים אותם למי הם מאמינים, התוצאה הייתה 100־0 לטובת רונן בר. היטיב להגדיר את זה בצלאל סמוטריץ', שקרא לו "שקרן בן שקרן", אבל לא גילה את אמריקה. גם באמריקה יודעים את זה. וגם באירופה. ובכל מקום שבו דרך נתניהו בקריירה הארוכה שלו. תקופות ארוכות האמנתי שחסידיו האדוקים ביותר רואים בשקרנותו זו נכס אסטרטגי. ככה הוא מצליח להערים על הגויים הקמים להשמידנו. כשהתברר שהגויים דווקא הערימו עליו, התזה קרסה. השקרים נשארו.
התצהיר של ראש השב"כ רונן בר שהוגש לבג"ץ הוא כתב אישום מטלטל שבכל סיטואציה אחרת ובכל רגע אחר בזמן היה מביא לפרישה מיידית של המואשם נתניהו והגלייתו הדחופה לאי מצורעים כלשהו. הדברים האלה מגובים במסמכים, ראיות, זיכרון דברים והכי חשוב – בעדויותיהם של שני ראשי שב"כ נוספים שעברו חוויות דומות, אם כי עצימות פחות.
אם נעבור על 17 וחצי שנותיו של נתניהו כראש ממשלה, נגיע לממצאים מדהימים. בשנים האלה הוא עבד מול 8 רמטכ"לים, 5 ראשי שב"כ (3 מתוכם הוא מינה), 5 ראשי מוסד (מתוכם מינה 4). אם נוסיף להם את ראשי אמ"ן ואת כל הסגנים והקצינים הבכירים בכל הארגונים הללו, בדרגת אלופים וראשי אגפים, נגיע למספר של עשרות רבות. כמי שדיבר עם חלק ניכר מהציבור הזה, אני מעיד שרובם אוחזים באותה דעה וחלק ניכר מהם עבר חוויות דומות.
העובדה שראש הממשלה מורה לראש השב"כ שבמקרה של התנגשות חוקתית הוא צריך לציית לו, ולא לפסיקת בג"ץ, היא לא פחות מטירוף. העובדה שהוא דורש ממנו להשתמש בכלים החודרניים והאסטרטגיים של השב"כ, ששמורים לסיכול טרור, כדי לעקוב אחרי ראשי מחאה אזרחית לא אלימה, מזעזעת לא פחות. העובדה שהוא דורש להחתים אותו על חוות דעת מקצועית שלא נכתבה על ידיו, שממנה יעלה שהוא לא יכול להעיד באופן רציף במשפטו, כנ"ל. וכן הלאה.
מה שנחשף בתצהיר הגלוי, שמונה עמודים בסך הכל, הוא קצה של קרחון. פעמון אזהרה שמצלצל עכשיו בכל כוחו באמצע הסלון שלנו, לאחר אין־ספור סימנים מעידים, התרעות ורמזים על מה שקורה כאן. גם אם נתמקד רק במה שכולם יודעים בפרשת קטארגייט, זה מספיק כדי לפזר את ראש הממשלה, לשכתו ומקורביו לכל רוח. תעזבו רגע את הכסף הקטארי, המדינה שנתניהו ואנשיו נהגו לכנות אותה "מדינת אויב" עד שהפכה ל"מדינה מורכבת". מדינה שמימנה את חמאס בגלוי ובסמוי ובחסוי לאורך שנות דור ומארחת את בכירי חמאס באורח קבע.
קחו את העובדה שהאנשים בסביבת נתניהו בכלל לא עברו סיווג ביטחוני. כלומר נכשלו, או נמנעו. רק זה היה מקים כאן שערוריית ענק משוגעת במקרה של ראש ממשלה שאינו נתניהו. יונתן אוריך, כך מתברר, נדרש לעבור סיווג ביטחוני והפסיק אותו באמצע, לפני הפוליגרף. האוריך הנ"ל הוא היועץ המקורב ביותר לנתניהו. בהתחלה הם טענו שאוריך בכלל לא רואה חומרים מסווגים. אחר כך נתניהו העיד שהוא הורה לאוריך להדליף חומרים סודיים ביותר לתקשורת הזרה, מאחורי גבה של הצנזורה, בדרך שגרמה נזק עצום לביטחון המדינה.
וזוהי רק ההתחלה. את אלי פלדשטיין, הש"ג שנזרק אל מתחת לגלגלי האוטובוס אף שלדעתי אשמתו בפרשות השונות היא שולית, הם העסיקו אף על פי שנכשל במבדקי הסיווג הביטחוני. הם בנו קומבינה כלשהי שבמסגרתה הוא הועסק דרך לשכת המנכ"ל, ושכרו מומן על ידי קטאר. כל זה לא קורה בפיצוצייה השכונתית של נווה חמציצים ג', אלא בתוך האקווריום הקדוש של לשכת ראש הממשלה.
מה הפלא שהמדינה מתנהלת עכשיו בלי נציב שירות מדינה. הם חייבים לשלוט במשרה הזו, כדי להמשיך את פירוק השירות הציבורי, השחתת שדירת עובדי הציבור, שומרי הסף והרגולטורים. הם הפכו את מדינת ישראל לפרה חולבת, לחלטורה משפחתית מביכה, לטלנובלה גרועה ולמערכון של אפרים קישון. כל זה קורה כאן באמת, אף שמדי פעם אנחנו צריכים לצבוט את עצמנו כדי להאמין.
איש הפלדה
מה שמטורף במיוחד הוא שלמרות כל מה שנחשף, על בסיס כמעט יומי, הם ממשיכים כרגיל. מכונת הרעל היא כבר מזמן מפעל רעל, שהפך לארגון רעל, שמתנהל כמו משפחת פשע. אין יותר הגבלות, אין ריסונים, אין בלמים, אין בושה ואין ייסורי מצפון. הכל מותר. ועכשיו הגיע תורו של הרמטכ"ל.
הבטתי באייל זמיר בטקס יום השואה. חייכתי לעצמי. הוא ישב שם לצידם של ראש המוסד, ראש השב"כ והמפכ"ל, אבל הוא ישב אחרת לגמרי. הם ישבו רגיל, נינוחים למחצה. הוא ישב קפוץ כולו, זקוף, דרוך, כאילו הוא סוקר מסדר כבוד. רק שריונרים יודעים לזהות את התכונה הזו. תכונה שאתה מגדל בחיל השריון: אין קיצורים, אין עיגולי פינות, הכל מרובע, חזק וישר קדימה. "מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח", אומרים בשריון. הדגש הוא על מקצועיות, על משמעת. הכל צריך להיות ישר ומסודר ומאורגן וקפוץ קדימה.
האדם שבטנק ינצח, אבל כדי שזה יקרה הטנק צריך להיות טיפ־טופ, מדוגם ומשומן ומאובזר ומוכן. זו הסיבה שחשבתי שמינויו של זמיר לרמטכ"ל בעת הזו הוא המינוי הטוב ביותר שאפשר להעלות על הדעת (הדבר הטוב היחיד שהממשלה הזו עשתה).
גם כשהוא קיבל החלטות שעוררו תרעומת או קוממו חלק מהמחנה הפוליטי שלי, לא באמת דאגתי. הוא כנראה החליט לנהל את המלחמות שלו על המשלטים החשובים באמת. אין לי מושג מה יילד יום ולאן כל זה ילך, אבל אני יודע שמכונת הרעל לא תצליח לכופף אותו. כלב התקיפה הראשון היה, כרגיל, גם העילג מכולם. יעקב ברדוגו. אבל הוא נתן לרמטכ"ל נסיבות מקילות: "סביבת העבודה של אייל זמיר היא סביבת העבודה של הרמטכ"ל הקודם", לירלר בערוץ 14. מסכן זמיר. הוא רוצה להצטיין ולהיות בסדר ולקבל שבחים מברדוגו, אבל זה לא הוא. זו סביבת העבודה שלו!
בקבינט, נפל התפקיד הזה, בהיעדרו של איתמר בן גביר הנמצא בארה"ב, על בצלאל סמוטריץ'. אחרי שהוביל את המתקפה המבישה על ראש השב"כ, אחרי שהחרים את ראש השב"כ וניסה להשפיל אותו בכל דרך, הוא עבר לרמטכ"ל. הגסות, העליבות, היהירות שבהן האיש הנקלה הזה, שרימה את צה"ל כשהלך לכאורה לישיבה אבל במקום זה למד משפטים ושירת שירות מקוצר ולא קרבי, לא מהסס לטנף את זמיר סביב סוגיות מקצועיות שבהן דעתו של הרמטכ"ל חייבת להישמע.
ביד אחת, אותו שר אוצר מבטיח לחרדים פיצוי על הקיצוץ בתקציביהם המחויב בגלל המשך ההשתמטות, ביד השנייה הוא דורש מצה"ל לבצע תפקידים אזרחיים שיצריכו כוח אדם עצום ויעלו בכסף ובדמים. ממשלה שאין לה בושה ואין לה קווים אדומים, סוחטת את המילואימניקים עד טיפת הזיעה האחרונה, שוחקת את הסדירים, לא מסוגלת להאריך את השירות כדי לא לחטוף ביקורת, וממשיכה לפטור את החרדים משירות כדי לא לאבד את השלטון. ואחר כך משתלחת בלובשי המדים.
אני שואל את עצמי מה חושבים בני הציונות הדתית על נציגיהם בכנסת. איך אפשר להעדיף את הבריון בן גביר והליצן־שרלטן סמוטריץ' על חילי טרופר, מתן כהנא, אלעזר שטרן, נפתלי בנט ורבים אחרים. הרי הטבלה אינה משקרת. המשיחיות הממארת הזו הובילה אותנו לאסונות בכל התחומים.
לו הם היו באמת מצליחים לשפר את המשילות, דיינו. או את הביטחון. או את הכלכלה. או את החברה. הם הרסו הכל, החריבו עד עפר את מה שנבנה כאן – וממשיכים לצרוח.
