אנחנו עם פגום. לא רק מפני שאנחנו מתירים לגועליציית אפסים, שמורכבת משרלטנים, לתמוך בניצולי שואה בקצבה חודשית בסך 630 שקל. זה סתם רוע ואטימות של טיפוסים מפוקפקים בחליפות ועניבות, שאין בהם חמלה לאחר. ישישים (הרי אין ניצולי שואה שגילם פחות מ־80 שנה, רובם בני 90 שנה ויותר), שזקוקים לתרופות מצילות חיים ולמימון אורח חיים סביר.
בטקס הזיכרון השנתי לשואה ולגבורה ביד ושם מתייצבים כל החליפותים והעניבותים בחליפות כהות, רק כי הם חייבים, יש פרוטוקול שמחייב את נוכחותם. רובם המוחלט לא רוצה להיות שם. רואים עליהם ורואים להם. מעניין אותי אם הם שואלים את עצמם כמה זמן הסיוט יימשך? נותרו פחות מ־120 אלף שורדי שואה, שבגילם המופלג רובם המוחלט אמורים לשנות מצב צבירה תוך כחמש שנים. עשור מהיום ישרדו מאות בודדות - ואז אפשר יהיה להסתער על הכסף הגדול בקרנות השונות, ששוות מיליארדים, ולעשות שימוש פסול בכסף, במקום להיטיב את יתרת חייהם של שורדי השואה.
אנחנו עם פגום. ראינו את זה השבוע בחוף הים בחדרה. טיפוסים שראינו בסרטונים מהחוף לא היו אפילו בתכנון אצל הוריהם לפני 50 שנה, כאשר סטיבן ספילברג שלח למסכי הקולנוע סרט אימה בשם "מלתעות". מיעוטם של הטיפוסים כרותי האונה מהחוף אולי ביקרו באולפני יוניברסל בהוליווד, כדי לראות את המכונה שהייתה הכריש המפלצתי בסרט. אבל החיים האמיתיים, לא החיים בסרט, שונים בתכלית.
כריש בגיר מסוג עפרורי שוקל 300 ק"ג לפחות. אורכו הממוצע הוא שלושה מטרים (יש גם ארוכים וכבדים יותר), יש לו מאות שיניים, סדורות בהרבה שורות בפיו, שמתחלפות הרבה פעמים בחייו. אורכה של כל שן הוא כחמישה ס"מ. המסה כתוצאה מצליפה באמצעות זנבו של עפרורי בגיר שקולה למכה של גורם ענק בעוצמה של 750 ק"ג. צליפה כזו הורגת דגי טונה באוקיינוסים במשקל של 130 ק"ג לפריט, שנייה לפני שהכריש מתחיל לגרוס את הדג במערכת שיניו, שעובדת כמו מעבד מזון במהירות עצומה.
ואל הטורף הזה שלחו הורים את ילדיהם הקטנים, כשהתקרב לחוף. "אבא, ליטפתי אותו", צהלה ילדה בת 6־7 לכל היותר. האבא, שצילם אותה באמצעות הסלולרי, היה בטח גאה בבתו, כאילו ליטפה פודל־טוי יוקרתי במשקל שמונה ק"ג, שמקיא בכל פעם שהוא מנסה לטרוף פרוסת נקניק הודו מעושן. כי הפודל־טוי אומנם עולה 14 אלף שקל, אבל הוא אוכל רק מזון צרפתי עדין, שמגיע לחיך העדין שלו במרקם קטיפתי.
על מה בדיוק חשב אותו אבא, שחייב היה להגן על בתו, איני יודע. אני גם לא יודע אם ההורים ששלחו את ילדיהם למים לשחק עם חיות המחמד החדשות יודעים מה זה כריש, כאשר אפשרו לילדים להאכיל את הטורפים משל היו דגי זהב באקווריום בחנות לדגי נוי.
הייתה בסרטונים גם בחורה צעירה, שנעה על גלשן בין הטורפים בצחוק גדול עד שנפלה על אחד מהם, אבל המשיכה לצחוק. אולי היא הייתה תחת השפעה של קוקטייל המורכב מקטמין, טרגין (כדור שמכיל מורפיום), קצת מרטל, ולחיזוק גם אוקסי ואלכוהול, כדי לסדר את הראש ולשפר את התחושה. אם הצעירה הייתה נחתכת, כתוצאה מהנפילה על הכריש והמגע עם סנפיר חד, ומדממת - זו הייתה סצנה טראומטית מהסרט "מלתעות". וזה לא קרה רחוק מהחוף, אלא כמה מטרים ממנו.
והיה עוד סרטון, שבו שלושה גברים חסונים ניסו לצוד בייבי־שארק באמצעות ידיים חשופות. קרה להם נס גלוי, כשהכריש הקטין רק ברח מהחוף חזרה למים. צפיתי בסרטון כמה פעמים, היו לו מספיק הזדמנויות לשוב למים עם חתיכה של יד או רגל של הציידים. אולי אמו של הבייבי־שארק צפתה באירוע, וחשבה לעצמה כמה חבל שהיא לא שם במקום הילד, שההיריון שלו נמשך 16 חודשים עד ההשרצה. היא הייתה מסכלת לפחות אחד מהם. אבל לא סתם סיכול אלא סיכול של להקת טורפים, שהיה מותיר מהקורבן פיסה של רקמה בגודל של צלע אנושית.
אבל לכרישים אין מוח מפותח עם רגשות, יש להם חושים ואינסטינקטים. הם היו כאן מאות מיליוני שנים לפני האדם. האנושות מכחידה אותם בקצב מואץ, מעל 100 מיליון בשנה, מעל 10,000 בכל דקה ביממה. בדרום מזרח אסיה הסנפירים שלהם נחשבים למעדן שמשפר את כוח הגברא. אולי זה הנימוק של הג'מעה שניסתה לצוד את הכריש הקטין, לנסר את סנפיריו ולהכין מהם מרק. ויאגרה של הטבע.
כרישים טורפים 12 בני אדם בממוצע בשנה, זו הכרוניקה המדווחת. חדרה נכנסה השבוע לסטטיסטיקה. אירוע הטרף לא מנע כמובן את המשך הניסיונות של יידעלך להיכנס למים, בסמוך לתחנת הכוח. פקחים הענישו אותם בקנסות של 750 שקל, בהליך מיותר.
אנחנו עם פגום שלא לומד כלום. בעם שלנו יש טיפוסים שמשוכנעים שיש ביכולתם לשנות את המאזן האקולוגי - הם יהפכו כריש קטן לדגיג ממשפחת הקרפיונים שיאכל להם את העור היבש בכף הרגל. הרי אנחנו העם הנבחר, אור לגויים. אפילו יונה הנביא, שהוקרב על ידי מלחים גויים והושלך לים כדי לסיים סערה, ולווייתן, דג פעוט במשקל 40 טונות, בלע אותו, אבל אחרי שלושה ימים פלט אותו סמוך לחוף... חחח... (וואו, איזו סטלה הייתה בימי קדם אצל הנביאים, אה? חבל שההתפכחות הגיעה רק אחרי אלפי שנים). אז מי בכלל יכול עלינו, היידעלך?
לעולם לא עוד
אנחנו עם פגום, שלא לומד כלום. כי אחרי שמקשיבים לנאום של אבי האומה ביד ושם, אנחנו לא מפנימים שמדובר בנביא שקר. גם בערב יום השואה לזיכרון ולגבורה, אבי האומה מדבר בעיקר על עצמו, איך סיפר לכל הנהגת העוילם־גוילם על מלחמתו האישית להכרה בו כמנהיג גיבור ומיתי כמובן. "דיברתי בתקיפות נגד גורמים בקהילייה הבינלאומית שהזהירו אותנו שאם ניכנס לרפיח, הם יטילו עלינו אמברגו נשק, והם אף מימשו את האיום הזה". ומה קרה, גבר־גבר? אנחנו ברפיח בפעם השישית במלחמה. הגעת כבר לניצחון ה־מ־ו־ח־ל־ט? אתה יכול להגיע לניצחון כזה?
לאבי האומה היה עוד מה לומר לעם הפגום, שסובל מטפשת נגיפית ומבורות אפידמית, שהחריפה בשנות שלטונו. "מרצחי חמאס הם בדיוק כמו הנאצים, כמו היטלר, כמו המן. הם רוצים להשמיד את כל היהודים, ומכריזים בגלוי על כוונתם להשמיד את מדינת היהודים". זה מה שיש לאבי האומה לספר לנו בערב קדוש כזה? מה זה, סטנד־אפ־קומדי שבפועל מתבטא כסיט־דאון־טרג'די? מי המאכער שגנב לו את ההשוואה הבזויה הזו? בזמן השואה ולפניה, לעם היהודי לא הייתה מדינה, לא הייתה מערכת ביטחון וגם לא את אבי האומה, ובמקרה שלו טוב שכך היה. כי לפחות נותרו שורדים ולא הושמדו יותר יהודים.
זה אותו אבי האומה שחגג יום נישואים עם אם האומה בשיט בדנובה בהונגריה, מדינה שהשמידה 565 אלף יהודים. אבל אותו אבי האומה שמדבר על נאצים ושותפיהם מארגן עסקאות נשק עם השלטון ההונגרי ועם השלטון הגרמני, אומה שאחראית להשמדת שישה מיליון בני אדם. לגרמנים הוא גם מאשר למכור צוללות למצרים, ומספר ליועמ"ש שזה סוד. ולא נשכח את הפולנים, העם הטיפש ביותר באירופה, שהיה קבלן ביצוע של הנאצים, בחיסול של 3.2 מיליון יהודים, והיה מחסל יותר אלמלא ההתערבות של צבא ארה"ב. אבל אבי האומה מתנשק עם כל אלה, אפילו חוגג שם ימי נישואים.
חמאס, בשיאו ב־7 באוקטובר, לא היה הצבא העצום של הרייך. הוא היה ונותר כנופיה של טרור עם לא יותר מ־30 אלף רוצחים, שרובם המכריע חוסל. היום, 19 חודשים מתחילת המלחמה, יש לחמאס כ־20 אלף רוצחים חדשים, חלקם שהידים בגילי העשרה, שעדיין מקיזים דם מחיילים ישראלים. אבל אבי האומה אומר שהם כמו הנאצים, ואנחנו בולעים את הסחורה המילולית הפגומה הזו, ואומרים "תן לנו עוד, הרבה עוד". כמו בשיר של ברי סחרוף "עבדים".
"כולנו עבדים אפילו
שיש לנו כזה כאילו
פותחים פה גדול
ומחכים לעונג הבא
כולנו עבדים של מישהו
שמבקש עכשיו תרגישו
פותחים פה גדול
ומחכים למנה הבאה".
בני גילי, ילידי סוף שנות ה־50, גדלו על זיכרון השואה ותוצאותיה, כולל הקורבנות מארצות המגרב בצפון אפריקה. קראנו את כל הספרים וצפינו בכל הסדרות שהופקו בערוץ היחיד אז, כולל "עמוד האש". היום הילדים לא יודעים כלום, הם יודעים שאנחנו מחכים לכסף הגדול מהקרנות השונות, כי הם מבינים בכלכלה. מערכת החינוך היא בושה וכלימה. הנוער חייב להיבחן בבגרות בתנ"ך, אבל לא מחויב להיבחן בבגרות על תקופת השואה, על התקופה שקדמה לה ועל תוצאותיה, כמבחן חובה ללא שום קשר להיסטוריה ולציונות. הטיולים השנתיים למחנות ההשמדה הם רק טיולים. הנערים והנערות בוכים קצת, אבל הם בוכים גם ב"חתונמי", ב"אח הגדול" וב"הישרדות", אז זה בכי על פארש.
ככל שתעמיק כאן דיקטטורת התיאוקרטיה, ילמדו כאן בעתיד הרבה יותר על באבא־בובות, כי יש המון כאלה בתוירה שבעל פה. גם כיום רוב הנוער לא יודע מי היה מרדכי אנילביץ' ומה זו פרשת קסטנר. מצד שני, הם יודעים לצטט קטעים שלמים מהסדרות "עממיות", "כראמל" ו"קופה ראשית" (שגם אני צופה בה עם הבן שלי).
חמורו של משיח
בשבוע הבא נציין את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וקורבנות פעולות האיבה. החטופים לא ישוחררו עד אז, כי סמוצ'קנע גרנד־מייזר ופיתהמר בן גביר לא חושבים שזה חשוב מספיק. הם רוצים להשמיד את עזה, ואם מחיר ההשמדה הוא הקרבתם של החטופים החיים, ממסיבת הנובה ותושבי עוטף עזה, אין להם שום בעיה עם זה.
גם לאורית "הנזל וגרטל" אין שום בעיה שהם לא ישרדו את השבי. נכון שבין החטופים יש גם ארבעה לוחמים שמופקרים למוות, אבל זה נזק אגבי. איני משוכנע שהם יודעים את שמם, כמו המחנך הלאומי יואב קיש, סא"ל במילואים שלא יודע כלום על כלום. על הכנות לפריימריז בליכוד וקשר עם הבוחר הוא דווקא יודע המון. יותר חשובות לו, גם להם, "התיישבות כפרית" ברצועה ושיבה לגוש קטיף.
זה מהלך שעשוי לרצות את הבייס. זו גם תעשייה גדולה בעלות של מאות מיליארדים, עם ים של טובות הנאה למקורבים. התעשייה כמובן לא כוללת אבטחה של שלוש אוגדות לפחות, ליובל השנים הבאות, עד שיושלם גירוש חמאס מהרצועה. כסף לצרכים משיחיים תמיד היה ותמיד יהיה כאן. אין להם בעיה עם הסכם גועליציוני על חוק הגיוס, גם אין להם בעיה לכבד את הבאבא־בובה, יצחק יוסף, חתן פרס ישראל לספרות סת"ם או סתם ספרות, שמסית את הציבור שלו לא להתגייס. איך נתנו לטיפוס הזה פרס ישראל, חצי מהציבור לא מבין וגם לא יבין לעולם.
אני מקווה שהחליפותים מאגם הדרעק, כולל חברי גועליציית האפסים, יקפידו לברר היטב היכן הם לא רצויים, בלשון המעטה. אני נותן להם כאן טיפ קטנטן: בקיבוצים בעוטף עזה, אולי גם בשדרות ואופקים, שהופקרו בכל התחומים, בעיקר בתחום הביטחוני בכל שנות שלטונו של אבי האומה, וכך גם ביישובי קו העימות בצפון, כולל קריית שמונה. באזורים האלה גם אין נציגות משמעותית באגם הדרעק, הם מסתדרים עשרות שנים בלי, ואולי למרות אגם הדרעק, שמפקיר אותם עשרות שנים. בגוש דן הם שנואים לא פחות, אולי הרבה יותר. אבל תמיד יישארו להם נתניה, טבריה וצפת וחצי מרעננה. כמובן שיש את ירושלים ויישובי העוטף שלה, וכמובן יו"ש. אז שישנעו את המבט העצוב ליישובים האלה.
מבט עצוב לא יספיק לטקסים בחברה הדרוזית, שמונה 152 אלף אזרחים ותושבים ברמת הגולן, שמתגוררת כאן ב־19 יישובים. יותר מ־450 מפקדים ולוחמים דרוזים נפלו במערכות ישראל מאז החלת חוק גיוס חובה על החברה ב־1956. הדרוזים ממתינים ליישום ההבטחות של חברי גועליציית האפסים, שיביאו לפתרון מצוקת הדיור שלהם, שפוזרו בסיטונות מתחילת המלחמה וגם בכל 12 ההלוויות של חללים דרוזים מאז 7 באוקטובר. כמובן שכל ההבטחות היו פארש במהותו והמשך הונאה שלטונית מאז 1948.
בסיום יום הזיכרון יתחיל הטקס של מירי "המחוננת", המפיקה הלאומית של אבי האומה ורעייתו. השנה יהיו כ־30 משיאי משואות. כולם ראויים לכבוד שהוענק להם, זולת בן שפירו, מאכער יידעל'ה מאמריקע. "המחוננת" בחרה בו, אבל איני משוכנע שהיא הכירה אותו לפני ההודעה על בחירתו. כנראה שמישהו מ־ה־ל־ש־כ־ה, דאג ליצור אצלה תודעה שלפיה אבי האומה מעוניין שהוא ישיא משואה. מדובר באדם שמתעב להט"בים ומגדיר את חברי הקהילה כחולי נפש. אולי הוא לא יודע שהוא אמור להשתתף בטקס ממלכתי, שמציין גם סיום של יום זיכרון לחללי מערכות ישראל. בין החללים יש גם להט"בים שנפלו במלחמה הזו ובשאר מערכות ישראל - בצה"ל, במשטרה ובשאר כוחות הביטחון.
בטקס תשתתף גם אמילי דמארי, שנחטפה מביתה בניר עוז ושבה הביתה אחרי 471 ימים בשבי חמאס. היא איבדה שתי אצבעות בכף ידה ונורתה גם ברגלה. אמילי היא לסבית מוצהרת, שחיה עם בת זוג. מה יאמר לה היידעל'ה שפירו? שבגלל נטייתה המינית היא חולת נפש מסוכנת?
בנוסף, שפירו, שנוכחותו מטנפת את האירוע, שולל מנשים את זכות ההחלטה על ביצוע גרידה, גם אם הרו כתוצאה מאונס או גילוי עריות, ומכנה נשים אלה כרוצחות תינוקות. לא ברור בשביל מה אנחנו זקוקים לפסולת אנושית כזו, ועוד לייבא אותה מאמריקע. הנ"ל אינו ישראלי, אלא סתם מאכער שעוסק בהסברה ולכאורה מוביל דעת קהל. אין לנו צורך בקהל שמקשיב לו, אנחנו לא אמריקאים־שמרנים, ואין ליברל אחד בארה"ב, שתומך בחמאס בפרט או בפלסטינים בכלל, שישנה את דעתו בגלל נוכחותו של בן שפירו באנושות. ההפך הוא הנכון.
אבל בשנים האחרונות זה רק הטקס של "המחוננת" ואבי האומה, זה לא טקס לתפארת מדינת ישראל. חבל שאין השנה טקס אלטרנטיבי, כי זה ממש נחוץ. אבל הודות לטכנולוגיה המתקדמת, ניתן לשלוט באמצעות השלט בשידור האירוע, ולדלג ולהתעלם מהנאומים של אבי האומה ויו"ר אגם הדרעק אמיר אוחנה, הומו מוצהר, שגם בטקס בראשותו הוא מתנכר לקהילת הלהט"ב. אבל לא ציפיתי ממנו להתנהלות שונה, הוא התנהל כך גם בעבר. כי מי שחייב את הקריירה הפוליטית שלו לאבי האומה, כי התנדב בנפש חפצה להיות סנג'רו הנאמן, לא יכול לדרוש עצמאות ביום פקודה ולהטיל וטו על האורח המפוקפק והפסול בעיקרו.
אהבה ישנה
השבוע הסתיימה עוד עונה של "חתונמי". סוג של אסקפיזם מטראומות שבשגרה היומיומית כאן, שהחל אצלי כאדם פגום ביסודו לפני חמש שנים עם פרוץ הקורונה, בהמלצת כיפוש. האמת שזו לא תוכנית ריאליטי, אלא גרוטסקה מבוימת וערוכה, בחסות טיפולית מופרכת של שני פסיכולוגים ומומחית להנדסת אנוש, שבאמצעות אלגוריתמים המעליבים של שדכנית חרדית ממוצעת מבצעים ניסויים, שתוצאותיהם משווקות לצופים כפיפ־שואו, סנאף ועוד אלמנטים נבחרים, בשבע נשים ושבעה גברים, במסווה של מציאת זוגיות.
אז החארטה הפסאודו־מדעית כל כך הצליחה העונה, אבל כל הזוגות נפרדו. זה מה שקורה כשבין סיום הצילומים לתחילת השידורים חולפת שנה. לשלושה מהזוגות היה מספיק שכל לפרוש לפני הסיום, אף שהפסיכו טענו שהם לא מיצו את "התהליך", "התנועה", ובעיקר את החארטה. בכל זיווג, כבר בתחילת העונה, שנתנה המון כבוד למושג תוכן שיווקי זול ועלוב למראה, הודעתי לכיפוש שזוגיות לא תהיה כאן אצל אף אחד מהם.
כי איך בדיוק ניתן ליצור זוגיות, עם צוות הפקה שנמצא איתך כל הזמן וכשאתה מחובר למיקרופון בכל רגע מצולם, שמופק על ידי הצוות.
ה"טסטות" (עדויות, לכאורה) נערכו כמקובל לסינקים סוחטי דמעות ורגשות מבוימים וערוכים, מהסוג של ויוה והסדרות מטורקיה. גם ההתפרצויות המבוימות, שבסופן המשתתפים כמובן חזרו לבני ובנות הזוג, היו פארש טלוויזיוני במרעו.
אף אחד מהמשתתפים לא ידע להתנהג מול מצלמה, גם אם נורא התאמצו אחרי שצפו בעונות קודמות, ולבטח חשבו שהם ישחקו טוב יותר על הסט. הסצנה הכי חזקה בתוכנית הייתה של איזבל, שבכתה בלילה הראשון, כאשר הבינה שעבדו עליה בשיבוץ עם נועם. שמחתי לשמוע שהוא התארגן על זוגיות אחרת, עם מישהי שמתאימה לו, בלי אלגוריתם. המשתתפים לא שחקנים מספיק טובים, הם גרועים. לא לומדים משחק מול מצלמה ב־42 ימי צילום. ויש כמובן עריכה מגמתית של שבוע ירח דבש למשל, שמתבטא על המסך בכמה דקות שידור בכמות פרקים ששווה לרבע עונה בערך.
האירוע לא עשה טוב למשתתפים, הוא עשה להם רע אצל הצופים. אבל יעל, גלעד ומעיין מתכוננים לעונה הבאה, ואולי אף מצלמים אותה עכשיו. יש עוד הרבה קורבנות תמימים בפנויים/פנויות. כי בינינו, גם השמרנים ביותר, אולי אפילו בן שפירו, אוהבים להציץ לחיים של אחרים ולומר לעצמם בסיפוק: "אני בסדר, שפר מזלי".
הנשים אומרות לעצמן ולחברותיהן: "בסדר, בעלי לא משהו. יש לו אינטליגנציה רגשית של כריש, אבל הוא אדם טוב שמכבד אותי ודואג לי. עם כל השרוטים שם, לא הייתי מחזיקה מעמד יומיים". והגברים אומרים לעצמם, כי הם לא מספרים לחברים אפילו על קיומה של "חתונמי" בתודעה שלהם: "וואו, איזה שבורות אמאל'ה. כל הזמן בוכות ומתלוננות, מקשקשות על רגש בקול מאנפף. בירח דבש כבר הייתי חותך ממנה, בלי להודיע לאף אחד, כולל ההפקה. תופס מונית לנמל התעופה הקרוב ו־נ־ע־ל־ם. שחברת ההפקה תתבע אותי על הפרת הסכם, נתראה בבית המשפט. תכל'ס היה יופי, היי וביי. צריך לשמור על האישה, כי אם אני חוזר לשוק, אני לא עומד בזה. עדיף לייבא תאילנדית מהכפרים. סטייל אומפופו, כמו 'רואו' של אדי מרפי".
חומר למחשבה, גבירותיי ורבותיי.
