שוב, בפעם המי יודע כמה, מנסה השמאל הבלתי נלאה לייצר פייק קמפיין פיקטיבי. הפעם מדובר בניסיון לחמם צרור אטריות מעופשות ולהגישו לציבור כמוצא שלל טרי ארוז בעטיפה במגירה: ראש השב"כ מצהיר בשבועה כי כל ההכפשות ודברי הבלע על הממונה הישיר שלו, ראש הממשלה, הנכללים בתצהיר, שכולם פורסמו כבר שוב ושוב בראש חוצות – הם אמת לאמיתה.
והתקשורת גועשת ורועשת. והקריאה להוצאת ראש הממשלה לנבצרות נשמעת ברמה מפי המונים, שעד לתצהירו של בר לא ידעו בכלל מה פירוש המילה נבצרות, אבל השתכנעו שעל ראש הממשלה להתפטר ללא דיחוי בעקבות תצהירו של ראש השב"כ – האיש שהוא מעל לכל חשד, או אינטרס אישי, או שיקול זר. שהרי ברור לכולי עלמא שלהדחתו על ידי בנימין נתניהו, למרות תפקודו המופתי ב־7 באוקטובר ובערב לפניו, אין כל קשר לתצהירו, ובוודאי שלא השפיעה ההדחה על עדותו.
השליטה המוחלטת של השמאל בתקשורת מאפשרת לו להשתיל בתודעת הציבור כל אמונה ודעה, כוזבת ככל שתהא, גם אם היא על גבול ההזיה ומעבר אליו – ולהופכה ל"אמת חלוטה" שאינה טעונה ראיה. מספיק לחזור על ה"אמת" החדשה הזו הרבה פעמים בהרבה ערוצים, באודיו, בווידיאו ובכתב, ולעשות זאת בנימה סמכותית ונטולת ספקות, כדי לקבע אותה בתודעה הציבורית כמוסכמה ולא כעמדה שיש לה מתנגדים עזים שקולם מושתק. שוב ושוב מצליחה התקשורת, הנרצעת לשמאל, לנרמל תזות הזויות ובעיקר כוזבות בעליל.
קפיצת הנחשון של טכניקת יצירת האמיתות החדשות משקרים ישנים הייתה מול הרפורמה המשפטית: מתנגדיה הצליחו להציג רפורמה חיונית במערכת המשפט, שרבים וטובים באופוזיציה מכירים בחיוניותה, כמהפכה הורסת דמוקרטיה. המוני ישראלים יצאו לרחובות כמו דון קישוט, בכידונים שלופים, כדי להסתער על טחנת רוח מדומיינת בשם "המהפכה המשפטית", כשהם מאמינים שהם מתגייסים למלחמת קודש להצלת הדמוקרטיה.
רובם ככולם לא קראו את הצעת הרפורמה. כי מי שהיה מציץ בה מעבר לכותרות, היה מגלה הצעה מתגוננת, מתונה, השוחרת איזון ולא השתלטות. אבל המוני המאמינים בתקשורת לא בדקו, לא חקרו, לא שאלו, לא הקשיבו להסברים, ויצאו מפוחדים לרחובות עם דגל ביד ומבט זגוגי בעיניים וצעקו "בושה".
במצב זה, לאמיתות או לעובדות כבר לא היה משקל. מהרגע שבתודעה הציבורית התקבע דימויה של הרפורמה כמהפכה אנטי־דמוקרטית, שמטרתה להשתלט על הרשות השופטת, השיח הציבורי ננעל. שום טיעון עובדתי כבר לא היה יכול להתמודד עם התווית שהתקבעה בתודעה הציבורית, בדיוק כשם שאלף מילים לא יוכלו לתמונה אחת נוטפת דם של תינוקות וילדים ליד מבנה הרוס בעזה, גם אם ההפצצה הייתה חיונית וחוקית על פי דיני המלחמה.
שקר שנתקדש ל"אמת מוחלטת", לא רק שזכה לחסינות מפני ביקורת, אלא שהפך לבומרנג בידי מי שניסה, אפילו בדחילו ורחימו, להטיל ספק בשקר המתחפר בתודעה ומתקבע בה. אם הטלת הספק התרחשה באולפן טלוויזיה, היא שוסעה באיבה בקריאות נזעמות מכל העברים לאחר המשפט השני, והדובר הוצג כמשת"פ, כקיצוני, כ"מסוכן לדמוקרטיה". שהרי השקר, שזה עתה נולד כ"אמת חדשה", היה זקוק בצעדיו הראשונים להגנה אגרסיבית.
לאחר נטישת הרפורמה המקורית, אימצה הכנסת לאחרונה את עקרון השוויון בוועדה למינוי שופטים שהציעו פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' יובל אלבשן, שכבר על פניו משמיט את הקרקע מתחת רגלי הטוענים כי הרפורמה מייצרת השתלטות עוינת של הקואליציה הנוכחית על מינוי השופטים.
בתגובה לאישור חוק השוויון במינוי השופטים, נשלפה ללא דיחוי מהשרוול השמאלי מנטרה חדשה להפצה ולהפצצת תודעת הציבור: "סכנה! פוליטיקאים ימנו שופטים!", ובן לילה הפכה לסיסמה קליטה המופצת תחת כל עץ רענן. מיותר לציין שאיש לא טרח להסביר ולבדוק מהי הפוליטיזציה שבה מדובר, ובעיקר במה הוועדה לבחירת שופטים על פי החוק החדש פוליטית יותר מהוועדה הקיימת (למעשה, ההפך הוא הנכון).
האמת היא שגם על פי החוק החדש מובטח לשופטים ובעלי בריתם רוב בוועדה למינוי שופטים. יהיו תוצאות הבחירות הבאות אשר יהיו, מרכיבי הקואליציה הנוכחית לא יוכלו בשום תנאי להעביר בערכאה כלשהי הרכב כלבבם שלא על דעת נציגות השופטים. וזאת כשברוב המדינות המתוקנות נבחרי הציבור הם הגורם הבלעדי, ולמצער המרכזי, במינוי שופטים. כך למשל בארה"ב הפוליטיקאים בוחרים את שופטי בית המשפט העליון: הנשיא ממנה והסנאט מאשר. בגרמניה חברי בית המשפט החוקתי ממונים ישירות בידי הפרלמנט. בקנדה ראש הממשלה ממנה שופטים בהתייעצות בלבד עם ועדה מייעצת.
חוסר אמינות כרוני
ומכאן לשקרים אחרים שהתקשורת הצליחה לקבע בתודעה באמצעות חזרה עליהם בטון מספיק תקיף בכל פלטפורמה אפשרית. כמו הטענה החוזרת לאורך כל הדרך כי נתניהו מטרפד הסכם עם חמאס משיקולים אישיים, שהיא עוד נדבך בשרשרת המפוארת של הצלחות השמאל למכור לציבור אגדות אלף לילה ולילה כתורת משה מסיני.
טענה זו הפכה כמעט לאקסיומה מקודשת שאין עליה עוררין. לא רק בארץ. גם בעולם שונאי ישראל קופצים על ההאשמה העצמית הזו כמוצאי שלל רב. ה"ניו יורק טיימס" מעתיק מ"הארץ", אבל בחוץ מתרחשת תופעה מעניינת. זהו המקרה החריג שבו גורמי ימין ניאו־נאציים מצטטים ללא סייג ואפילו בשקיקה את עיתוני השמאל. מסתבר ש־2,000 שנות חינוך לשנאת יהודים הניבו שורשים עמוקים המייצרים במעמקי התודעה בריתות מן השטן, שסיפורי שנאה יהודית עצמית הם כשמן על גלגליהן.
כזה הוא לכאורה גם הסיפור הקטארי. להתבססות המונח "קטארגייט" על משקל "ווטרגייט" בשיח במקומותינו יש לכאורה פוטנציאל, אלא שלמרבה המזל פרשת קטארגייט כשלעצמה הזויה מדי מכדי ליצור אגדה אורבנית אמינה ומעניינת, ולכן נגזר עליה ללכת בדרכי פרשת זיופי הפרוטוקולים של בוקר המלחמה, שהסעירה את ישראל במשך 40 שעות.
ההר הוליד עכבר פיסח, אבל אסור לשכוח שבזמן אמת דיווחו הכותרות השמנות וכל פתיחי המהדורות המשודרות, כי העבריין המדופלם יצחק ברוורמן, הידוע בכינויו צחי, זייף לטובת נתניהו את פרוטוקולי המלחמה. אלא מרגע שהתברר כי מדובר בתיקון טעות סופר שנעשה בגלוי, לאור היום, ובחתימתו של ברוורמן – הנושא מת תקשורתית וירד מן הפרק. שהרי מה שלא מפליל או מפיל את ביבי, לא מעניין.
לעומתה, פרשיית קטארגייט סבלה מחוסר אמינות כרוני מיום לידתה. שום מרכיב של הקשר בין יונתן אוריך לקטאר אינו מגלה ראיה ולו לכאורה לעבירה על החוק. הרי איש לא טען ברצינות שאוריך מסר לקטארים מידע מזיק לישראל, או שנדרש למסור מידע שכזה. הניסיון להציגו כבן דמותם של המרגלים ישראל בר ומרקוס קלינברג הוא נלעג במקרה הטוב, ומעשה נבלה במקרה הרע. שם מדובר במרגלי אויב מושתלים. האם מישהו העלה טענה כזו ביחס לאוריך?
ועכשיו למלכת האמיתות החדשות שאני ער לכך שעצם הצבת סימני שאלה לצידה עלולה לערער את אמינות הקטע כולו, וגם לעורר תהיות בדבר שפיות הח"מ: האם גם המנטרה "ביבי שקרן" היא "שקר קדוש" שהפך ל"אמת חדשה"?
שהרי "ביבי שקרן" היא עובדה מדעית שאינה טעונה הוכחה, דוגמת "כדור הארץ עגול". לכן, לא חשוב מה הוכח ומה לא – לא בודקים, לא משווים לפוליטיקאים אחרים בזירה, לא מנתחים. הרוח בתקשורת מזמינה את הציבור להשלים את המסקנות לבד. ההאשמה הופכת לעובדה, בלי בסיס של ממש.
אני דווקא יכול להעיד מניסיון אישי על ויכוחים עם ראש הממשלה, שבהם גיליתי לא פעם זהירות ממתן התחייבויות וסירוב להבטיח כשנתניהו אינו משוכנע שבכוחו לקיים. וכשהתחייב, ולו רק בעל פה, כמעט תמיד קיים. אבל ברור לי שעדותי בטלה בשישים, כי הדימוי הזה הוא לאו בר שינוי. נצטרך לחכות לספרי ההיסטוריה כדי לגלות שב"ניוספיק" (שפת השלטון בספר "1984" מאת ג'ורג' אורוול) של הציבור הנאור: האמת היא שקר, והשקר הוא אמת.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
tguvot@maariv.co.il
