באומץ לב לא מפתיע, ועל אף משא האחריות הכבד מנשוא שעל גבו, קנה השבוע רונן בר את מקומו בין מדליקי המשואות של מגשימי חזון מגילת העצמאות. לצידו ניצבת אישה אמיצה שכבר הדליקה את המשואה שלה בשנתיים של מאבק מתמשך, נחוש וללא מורא להגנה על הדמוקרטיה הישראלית - גלי בהרב מיארה. השאלה שנותרה ערב יום העצמאות ה־77, אולי האחרון שלנו כמדינה יהודית ודמוקרטית, היא אם יצטרף אליהם על הפודיום גם נשיא בית המשפט העליון.
התצהיר שהגיש ראש השב"כ לבג"ץ הוא מסמך מכונן שעוד יילמד בדברי הימים של הדמוקרטיה הישראלית, גם אם לא תאריך ימים. זהו כתב אישום חריף וברור נגד ראש ממשלה שמקדם הפיכה משטרית. לא "רפורמה", לא "מהפכה משפטית" – הפיכה של ממש, כזאת שתעמיד את כל יכולותיה האימתניות של מדינת ישראל לשירות רצונותיו הפרטיים של ראש הממשלה.
היו כבר ראשי ממשלה שהשתעשעו ברעיון לנצל את הכלים הדרקוניים של השב"כ לקידום טובתם הפוליטית. היו גם שהתחככו עם ראשי מערכת הביטחון בניסיון לרתום אותם למשימות לא ראויות. אבל לא היה עד היום ראש ממשלה שבמילים חדות וברורות העמיד את עצמו מעל חוקי המדינה ודרש ציות לו ולא לחוק. תצהירו של בר מתאר ראש ממשלה שבחר במודע להפר את שבועת האמונים שלו למדינת ישראל ולחוקיה.
לנוכח התצהיר, ברור שהבחירה בראש השב"כ הבא ואישיותו היא קריטית. לאורך עשרות שנים מונו לראשות השב"כ בכירים שהיו אלמוניים לציבור עד לרגע מינויים. כולם הוכיחו את מחויבותם לממלכתיות, ובארגון שבלחיצת כפתור יכול לחדור למעמקי הסודות הפרטיים של כולנו – המחויבות הזאת היא לא טריוויאלית.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
הדיון הראשון שקיים בג"ץ בעתירות נגד פיטורי ראש השב"כ שיקף את שפל הרוח המאפיין את בית המשפט העליון בחמש השנים האחרונות, מאז הגיש את כתב הכניעה שלו בפסק הדין שאפשר לנאשם בפלילים לכהן כראש ממשלה, בגיבוי פה אחד של 11 שופטים. בדיון נשמעו השופטים כמי שמצמצמים עצמם לעיסוק רק בהיבטים המנהליים והטכניים של הליך פיטורי ראש השב"כ. התצהיר שהגיש בר סלל להם את הדרך לכתוב פסק דין מכונן, כזה שיירשם בדברי הימים.
חיות או אגרנט?
בראשית ימי עצמאותה של מדינת ישראל הצעירה נדרש בית המשפט העליון להכריע בעתירה נגד שר הפנים, שהורה לסגור לעשרה ימים את הוצאת עיתון המפלגה הקומוניסטית "קול העם" בעקבות מאמר ביקורתי על תמיכתה של ישראל בארה"ב במלחמת קוריאה. ישראל רוקח, שר הפנים דאז, פעל לכאורה במסגרת הסמכות שמקנה לו החוק, במקרה הזה "פקודת העיתונות".
שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט בחר שלא להתמקד בשאלת הסמכות הטכנית, אלא בשאלה העקרונית של חופש הביטוי - והוציא תחת ידיו פסק דין מכונן, המבוסס על מגילת העצמאות, שמהווה עד היום את הבסיס לחופש הביטוי בישראל. הוא קבע מה מותר ומה אסור לרשות המבצעת בבואה לממש את סמכותה על פי חוק. הדחתו של רונן בר מספקת לבית המשפט עוד רגע היסטורי כזה לומר את דברו.
אין מחלוקת כי לממשלה יש סמכות חוקית להחליף את ראש השב"כ. לאחר שראש השב"כ הצהיר בשבועה שהכוונה להחליפו נטועה בשאלה למי יציית - לחוק או לשליט – השאלה הניצבת בפני בית המשפט רחבה הרבה יותר מההליך הטכני של ההדחה. האם ילך הנשיא יצחק עמית בדרכו של אגרנט, או האם יבחר בדרכה של אסתר חיות?
מרגע שהוציאה חיות תחת ידיה את פסק הדין המחפיר הידוע כ־"11:0", החל תהליך החורבן של מדינת ישראל. מאז נרצחו ונפצעו אלפים רבים של ישראלים, המוסדות הממלכתיים שלנו עוברים פירוק שיטתי, השירות הציבורי מרוסק, הכלכלה שוקעת, ובתוך חמש שנים הפכה ישראל ממדינה חזקה, גאה ומשגשגת למדינה חבולה ומדממת, על פי התהום.
תצהירו של בר מבהיר כי מול בית המשפט ניצב אדם שאיבד את המעצורים, ושום דברי חנופה או פשרה לא יקהו את נחישותו להשיג שליטה מוחלטת בכל מוסדות המדינה, כולל הרשות השופטת. הוא מגובה בקואליציה של חנפנים חסרי דעת, באנשי תקשורת השמים חושך לאור ואור לחושך, ובציבור חסידים לא מבוטל האומר: תְּנָה לנו מלך.
קשה להאמין שנשיא העליון לא מזהה את גודל השעה. השאלה היא אם יש לו עוז הרוח לומר באופן חד וברור מה מותר ומה אסור, ולשרטט מחדש את גבולות הכוח של הרשות המבצעת בדמוקרטיה הישראלית הקורסת. לא בטוח שמילים חדות וברורות יעצרו את מסע ההרס הדורסני, אבל ראוי לעם בציון לדעת שיש עדיין דין וגם דיין.
לשופט יצחק עמית יש הזדמנות לכתוב פסק דין ענק ולהיות אחד משלושת המעוזים האחרונים של הדמוקרטיה. ייתכן שפלוגות הרעל ירמסו גם אותו, אבל לפחות נדע שמדינת ישראל, שקמה תוך כדי מאבק, גם לא נפלה בלי מאבק.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
tguvot@maariv.co.il
