נכנסנו אמש לשבוע המכונן שלנו כמדינה וכחברה. השבוע שראשיתו ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, והמשכו בשבוע הבא ליום הזכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות האיבה ואחריו יום העצמאות. אלה הימים שמספרים את הסיפור של מדינת ישראל, הסיפור שאנו שבים וחוזרים אליו שנה לאחר שנה. הימים שמייצגים את ההיסטוריה היהודית ואת תקומתו של העם היהודי מעמקי השואה אל שיאי העצמאות המדינית שלנו.
זאת מסורת. מסורת קדושה של מדינת ישראל, אשר במבט לאחור מתברר כי הלכה והתעצבה במרוצת שנות ה 50 וה 60 של המאה הקודמת. מדינת ישראל בנתה לוח שנה משלה לצד לוח השנה היהודי (וגם של דתות אחרות) על ימיו המיוחדים, חגים, ימי צום. השילוב ביניהם אף הוא כמובן, מייצג את הסיפור היהודי במאה ה 20, שחיבר בין ישראל לבין ארצו, בפעם השלישית בהיסטוריה הלאומית שלנו.
ראשון לימים הלאומיים הוא יום העצמאות שנקבע בשנת 1949, לאחר קום המדינה. אחר כך באו יום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 1951 והפיצול בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות שהיה לימים נפרדים החל ב 1963. בהמשך הוחלט גם כי יום הזיכרון יציין גם את חללי הטרור. כך צמחה באופן טבעי מסורת והפכה להיות יתד בחייה של אומה. יתדות כאלה, ככל שהם מעמיקים באדמה, כלומר בזכרון הלאומי, הם הסיפור של המדינה.
מסורת היא חיונית למדינה, היא מבוססת על האתוס שלה ומבססת אותו, היא מרכיבה חוליה אחר חוליה את הסיפור שלה, כפי היא רוצה לספר אותו, וכפי שהיא רוצה שישמר אצל הדורות הבאים, מההווה ועד העתיד.
ולמה אני חוזר על הדברים הפשוטים, כמעט מובנים מאליהם, מפני שהשבוע נודע כי הממשלה החליטה אי שם לאחרונה כי להשאת המשואות ביום העצמאות יבחרו ״עד 36״, אני חוזר, 36 משיאי המשואות. להזכיר הנוהל והנוהג עד כה היה כי ישנן 12 משואות בטקס המעבר בין יום הזיכרון ויום העצמאות. למה 12? מיותר להבהיר, 12 שבטי ישראל. כך ראוי.
אבל אצלנו מה לעשות מסורת לחוד ומציאות לחוד והמסורת היא בכלל בסיס לשינויים. הנה כבר לפני שנים אחדות החליט ראש הממשלה נתניהו במפתיע כי בכוונתו לנאום בטקס המעבר בין יום הזיכרון ויום העצמאות. יו״ר הכנסת באותה עת, יולי אדלשטיין התקומם ובצדק. זה היה שיבוש של החלוקה המסורתית של הטקסים בין נשיא המדינה, ראש הממשלה ויו״ר הכנסת. ראש הממשלה התעקש, נציגתו לעניין הזה, מירי רגב, עמדה כמובן על שלה, והסוף, נו הסוף ברור, ומאז בכל שנה, מופיע ראש הממשלה במהלך הטקס. אבל גם המסורת הזאת לא נשמרה, כי כאשר נפתלי בנט כיהן כראש ממשלה הוא החליט לוותר על הסרטון והחזיר את הטקס לידיו של יו״ר הכנסת. ראש הממשלה בנט בא לטקס וצפה בו להנאתו.
והייתה עוד מסורת, טקס הזכרון ליד הכותל בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל והטרור עמד בסימן נאום הנשיא. כך תמיד, אבל השנה הודיע ראש הממשלה כי בכוונתו להשתתף לטקס הזה ומן הסתם לשאת בו דברים. מה יאמר הנשיא? כמובן, יקבל זאת, אבל למה, בעצם, למה לשנות?
כך גם 36 משיאי המשואות. בארץ, במיוחד בעת הזו, רבים ראויים להשיא משואה, החל מתושבי ה״עוטף״ דרך הנופלים במלחמה, פצועיה וכמובן החטופים. רבים מאד הם גיבורים אמיתיים שהקריבו חייהם או היו מוכנים להקריבם למען המדינה, וכמובן הפליאו בפעילותם הן בחזית הצבאית והן בחזית האזרחית. אבל מה לעשות נדרשה החלטה לבחור רק ב 12, הרי זו המסורת והיא מחייבת, אבל אז הוחלט שיש ״נסיבות מיוחדות״ והמספר עלה ״עד 36״, מספר פתוח, אפילו לא נאמר כמה יהיו ״עד 36״. כך לא נוהגים במסורת, כך מזלזלים בה.
לא כל דבר צריך לשנות. יש איזו מחשבה בישראל כי צריך לחדש, צריך להביא איזו ״הפתעה״, ״משהוא לא צפוי״, איזה וואוו. ובכן, לא. ההיפך. אפשר לחזור בכל שנה על ״אותו דבר״. דווקא החזרה הזאת מייצרת יציבות, מייצגת המשכיות ומקבעת הימים האלה בזכרון הלאומי.
זה לא ענין של חוק, לא בג״צ ולא ריב בין רשויות, כפי שהורגלנו לאחרונה, המסורת דווקא משדרת נורמליות, מה שהיה הוא שיהיה. היתה שנה כזו, תהיה שנה אחרת, אנחנו נצמדים למסורות שלנו, אנחנו משדרים כי שום דבר לא יזיז אותנו ממנה. כן, אנחנו כל כך מתגעגעים לימים האלה, שחוזרים האחד אחר האחר, ואשר מבטיחים לנו כי החיים בארץ הזאת, האהובה שלנו, אכן נמשכים, יום, שבוע, חודש ושנה.
ד״ר נחמן שי הוא דיקן הקולג׳, מכון למדעי יהדות בירושלים, לשעבר שר התפוצות ודובר צה״ל.
