ישנם אנשים שניחנו ביכולת כתיבה מופלאה. חוכמתם, שנינותם וכישרונם בולטים בים הרדידות שמציף את התרבות הישראלית. כדי להציב מראה לחברה הישראלית, בחרתי בשלושה שירים שאותם אני מפרסם השבוע במדור. שלושת השירים משקפים את התחושות של הפקרה, בגידה וחורבן חברתי, המהדהדות בשירה העברית לדורותיה. הם מציגים תמונה של חברה המתמודדת עם עימותים פנימיים וחיצוניים, שבה הערכים מתערערים והאמון מתפוגג. במציאות הנוכחית, שירים אלו מקבלים משמעות חדשה, ומזכירים את הצורך להתמודד עם האתגרים החברתיים והערכיים של זמננו.
המחזאי והמשורר חנוך לוין, בסאטירה הנוקבת שכתב לאחר מלחמת ששת הימים, כלל שיר בשם "כי גם במלחמה צודקת". בשיר זה הוא מעביר מסר ציני ועצוב: במלחמה אין מנצחים - יש רק מפסידים. לוין שם בפי הדובר תובנות מרות על מלחמה: גם כאשר היא מוצדקת כביכול, המחיר האנושי כה כבד, עד שהצדק מאבד משמעות.
באחת השורות הידועות הוא מציין ש“צודק או לא, אם מישהו מפסיד - זה רק אתה; ראשי הממשלות יוצאים בלי אף שריטה". כלומר, החייל הפשוט והאזרח הם הנפגעים, בעוד המנהיגים נותרים שלמים ולרוב רחוקים מהסכנה. שירו של לוין, שהושמע תחילה בקברט סאטירי, הפך עם השנים למעין המנון אנטי-מלחמתי, המזהיר מפני תהילת ניצחון מזויפת ומדגיש את חוסר ההיגיון שבהקרבת החיים במלחמות חוזרות. במסגרות אקטואליות, הציטוטים ממנו שימשו למחאה על מלחמות שנתפסו כמיותרות, כמו מלחמת לבנון.
בחרתי לפרסם הפעם דווקא שיר אחר של לוין: "את ואני והמלחמה הבאה". בשירו זה כותב לוין שהמלחמה אינה רק עימות חיצוני, אלא נוכחות קבועה בחיי היומיום, המלווה את הזוג בכל רגע - בטיול, בשינה, בלידה. המלחמה הופכת לדמות שלישית במערכת היחסים, ומסמלת את התחושה שהחברה הישראלית חיה תחת צל מתמיד של עימות. השיר משקף את התחושה של הפקרה ובגידה, שבה המלחמה משתלטת על החיים האישיים והחברתיים, ומערערת את תחושת הביטחון והאמון.
כשאנחנו מטיילים, אז אנחנו שלושה -
את ואני והמלחמה הבאה.
כשאנחנו ישנים, אז אנחנו שלושה -
את ואני והמלחמה הבאה.
את ואני והמלחמה הבאה,
המלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתביא מנוחה נכונה.
כשאנחנו מחייכים ברגע אהבה,
מחייכת איתנו המלחמה הבאה.
כשאנחנו מחכים בחדר הלידה,
מחכה איתנו המלחמה הבאה.
את ואני והמלחמה הבאה...
כשדופקים על הדלת, אז אנחנו שלושה -
את ואני והמלחמה הבאה.
וכשכל זה כבר נגמר שוב אנחנו שלושה -
המלחמה הבאה, את והתמונה.
את ואני והמלחמה הבאה…
השיר "מרדף" של ירון לונדון, מתאר את המציאות הישראלית כמרוץ בלתי פוסק, שבו המדינה רודפת את אויביה ונרדפת על ידיהם. השיר מציג תמונה של חברה הלכודה במעגל של אלימות וחוסר תקווה, שבה המרדף הופך למצב קיומי. התחושה היא של חורבן חברתי, שבו הערכים מתערערים והחברה מאבדת את דרכה, תוך תחושת בגידה באידיאלים של שלום וביטחון.
ארץ טובה שהדבש בעורקיה
אך דם בנחליה כמים נוזל.
ארץ אשר הרריה נחושת
אבל עצביה ברזל.
ארץ אשר מרדפים קורותיה,
אלפיים דפים ועוד דף,
עד שנשרף
עוד מעט כל חמצן ריאותיה
בגלל מרוצת המרדף
ארץ אשר ירדפוה אויביה
והיא את אויביה תרדוף במרדף.
היא את אויביה תשיג, אך אויביה
הם לא ילכדוה בכף.
זו הרואה את חייה מנגד
תלויים כעלה הנידף.
היא יראה,
אבל כמו לא הייתה כלל מודאגת
תמתין עד לתום המרדף.
תום המרדף מסתתר בנקיק
ומצפין את פניו במחבוא, במחבוא,
אך לסופו הוא יבוא כמו השמש
אשר ממזרח היא תבוא.
אז לא יותר אימהות תקוננה
ולא על בניהם האבות,
כן הוא יבוא
ורגלינו עד אז לא תלאינה
לרדוף בעקבי התקוות
בשירו של יוסי בנאי, "ספירת מלאי", מוצגת רשימה של פרטים מהמציאות הישראלית - מההישגים הגדולים ועד לפרטים היומיומיים והכואבים. השיר משלב הומור עם ביקורת, ומציג תמונה של חברה מתמודדת עם קשיים, מלחמות ושחיתות. התחושה היא של חורבן ערכי, שבו החברה מאבדת את דרכה, והאמון במוסדות ובערכים מתערער.
מדינה אחת, פעמיים ים
ואגם אחד וקדחת גם,
שמש אחת עגולה,
עם אחד חכם מלא סגולה,
כאב ראש אחד ושלוש גלולות
ושישה ימים ושבעה לילות.
אחד אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו
שבשמיים ובארץ.
עלייה גדולה מאלפיים שנות גולה,
שתי חופשות שנתיות ואחת רגילה.
יום של ניצחון, יום של מפלה,
רגע ביטחון, שלושים ימי מחלה.
טרומפלדור בגליל וקונצ'רטו לחליל
וחצי תריסר אלופים במיל'.
אחד אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו
שבשמיים ובארץ.
עם אחד עתיק, שני שרים בלי תיק,
הראשון עצוב, השני מצחיק,
ילדות אחת קשה, שנים של התשה
ומי שרוצה עצמאות - בבקשה.
מלחמות חמש, חטיבת חרמ"ש
וחייל אחד משחק שש בש.
אחד אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו
שבשמיים ובארץ.
חיילים שלושה עייפים במשלט,
ושבעים ילדים צוחקים במקלט.
שלושה אסירי ציון יצאו לחופשי,
אסיר עולם אחד בחודש השישי.
יום הילד, יום הפרח ויום השנה.
וגבעה עשרים וארבע עדיין לא עונה.
אחד אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו
שבשמיים ובארץ.
