במשך עשרות שנים, איראן מסבנת את המערב ב"שיחות" בסגנון הבזאר הגדול באיספהן. אין זמן לזה יותר, כי היא קרובה מדי לפצצה. הנשיא טראמפ כמעט מתחנן לשיחות עימה ואף מודיע שכאלה יתחילו ערב הסדר בעומאן. יש לקוות שטראמפ חובב העסקאות מבין שכאן דווקא אין הרבה על מה לדבר: המערב צריך להציג לאיראן אולטימטום מגובה בנכונות מיידית להפעלת כוח מסיבי.
תקיפה צבאית כרוכה בסיכונים, כמובן, אולי במיוחד לישראל. בנוסף לכך, עקרונית יש לכבד את עצמאותן של מדינות. אך יש יוצאים מן הכלל. המשטר האיראני מהווה איום על עמו, על האזור ועל העולם. כל פרויקט הכאוס שלו – מהתוכנית הגרעין עד מיליציות הפרוקסי שפיזר ברחבי המזרח התיכון – חייב להיעלם.
הנהנים הראשונים מהחלשת המשטר יהיו האיראנים. אני יודע מניסיון והכרות אישית – ניהלתי את משרד איראן של AP כאשר שימשתי כעורך ראשי של המזה"ת לא מזמן – שרבים שם, וכמעט כל המשכילים, מבינים זאת ומייחלים לכך. המקום דרוך למהפכה.
כעת מצב חירום. טהרן מעשירה אורניום לרמת טוהר של 60% – מרחק נגיעה מהדרוש לנשק גרעיני – וכבר צברה כמות חומר בקיע המספיקה למספר פצצות עם עיבוד נוסף מינימלי. היא מונעת פיקוח, מקדמת טכנולוגיית צנטריפוגות, וממקמת את פעולותיה במתקנים תת-קרקעיים שתוכננו לעמוד בתקיפות אוויריות. אף שהמשטר מתעקש כי מדובר בפרויקט לצרכים אזרחיים בלבד – מעשיו זועקים אחרת.
איראן גם מצויה כעת בנקודת פגיעות יוצאת דופן. שלוחותיה האזוריות – חיזבאללה, חמאס, החות'ים ואף המיליציות השיעיות בעיראק – ספגו פגיעות קשות במלחמה שחמאס פתח בה ב־7 באוקטובר 2023. הלחץ הכלכלי גובר והמחאה הפנימית מבעבעת. אמינות המשטר נשחקת, כושר ההרתעה מתערער. זהו חלון אסטרטגי לנחישות.
המשטר האיראני מצטיין בגרירת שותפיו למשא ומתן מייגע, תוך הטעיה וערפול. ממשל אובמה נפל למלכודת זו, בשיחות שנמשכו שנים. טראמפ אוהב "לתקן טעויות" ולהצטייר כמי שמבין יותר טוב מקודמיו. לעיתים קרובות זה מוביל לשטויות – ע"ע המכסים – אבל כאן יש הזדמנות לתיקון. ההצעה צריכה להיות: הסרת סנקציות ונורמליזציה של סחר – תמורת פיקוח חודרני ופירוק בלתי הפיך של תשתיות הגרעין והנשק, חיסול המיליצית האיזור ופירוק פרוייקט הטילים הבליסטיים. בלי עמימות. בלי גרירת רגליים.
המשטר בטהראן צריך להבין שאחרת תגיע תקיפה מדויקת וחסרת רחמים שגם תסכן את קיומו – כי העסקה הנ"ל, שמבטלת במידה מסויימת את בידוד כלכלתו, ייעלם. במקום, המערב יעשה הכל לעודד את הפלת התיאוקרטיה החשוכה והשנואה.
תשתית הגרעין האיראנית אמנם רחבה ומבוצרת – אך אינה בלתי פגיעה. מתקפה בהובלת ארצות הברית יכול להחזיר את הפרויקט שנים רבות אחורה. היעד העליון הוא מתקני העשרת האורניום בנתנז. תקיפתו תדרוש שימוש בפצצת החדירה GBU-57 המפצחת הבונקרים – הנשק היחיד בעולם שמסוגל לחדור לעומק כזה, ונמצא רק בידי ארה"ב. גם פורדו – מתקן תת-קרקעי בעומק של 80 מטר ליד קום, שמעשיר אורניום לרמה של 60% באמצעות צנטריפוגות מתקדמות מסוג IR-6 – , דורש נשק מסוג זה.
יעדים נוספים – כגון מתקן ההמרה באיספהאן והכור למים כבדים באראק – חשופים יותר, ותקיפתם תערער את מחזור הדלק ואת מסלול ייצור הפלוטוניום. ישנם גם מתקני מחקר פחות קריטיים, אך חשובים סימבולית – וגם מתקני ייצור ואחסון טילים, כמו חוג'יר ובסיס האימאם עלי, שאפשר לצריך להשמיד.
יהיה גם צורך לשתק את מערכות ההגנה האווירית והרדאר, במיוחד סביב נתנז ופורדו, המוגנים בטילי קרקע-אוויר מתקדמים מדגם S-300 מתוצרת רוסיה. אפשר לנטרל אותם באמצעות לוחמה אלקטרונית, מטוסי חמקנים מסוג B-2, ומתקפות טילי שיוט מקדימות (ישראל כבר פתחה את הדלת לכך בסתיו האחרון בתגובה למתקפת הטילים הבליסטיים הגדולה בהיסטוריה).
פעולות סייבר ומבצעים חשאיים – המשך למבצע סטאקסנט ולפיצוצים הבלתי מוסברים בשנים האחרונות – יכולים גם הם לשבש מערכות פיקוד ובקרה, לעורר בלבול ולעכב תגובה איראנית.
ובכל זאת, תגובה תיתכן. איראן עלולה לשגר טילים לעבר בסיסים אמריקאיים במפרץ – לפגוע בכוחות ובתשתיות בבחריין, קטר וכווית – ולשגר רקטות וכלי טיס תקיפיים לעבר ישראל, ישירות או דרך פרוקסי כמו חיזבאללה ומיליציות בסוריה ובעיראק. ייתכן שתנסה לסגור את מצר הורמוז – שדרכו עובר חמישית מאספקת הנפט העולמית – מהלך שישבש את השווקים העולמיים. ייתכנו גם מתקפות סייבר או טרור נגד יעדים מערביים.
ארה"ב תצטרך להפעיל מערכות הגנה רב-שכבתיות במפרץ ובישראל, כולל תקיפות מקדימות נגד אתרי טילים ומרכזי פיקוד. קבוצות נושאות מטוסים ייפרסו לאבטחת מיצר הורמוז, ויכולות סייבר יושמו להשבתת מערכות שיגור ולפגיעה בקשר בין איראן לבין שלוחותיה. תיאום הדוק עם בנות ברית אזוריות – בעיקר ישראל ומדינות המפרץ – יהיה חיוני. ישראל אולי תידרש לספק מודיעין – אבל מוטב לה להתרחק הממערכה בשטח.
כל תגובה מצד חיזבאללה או החות’ים תיענה בעוצמה. שיגור טילים איראניים – או כל ניסיון להצית את האזור – יובילו לתקיפות על תשתיות צבא, מרכזי פיקוד, ובמקרה של הסלמה – גם על מוקדי כוח של המשטר. אסור להיגרר למלחמת התשה מתמשכת.
בעולם אידיאלי, היעד היה שינוי משטר – אך לא ניתן לכפות זאת מבחוץ. יש לנהל דיאלוג עם העם האיראני, ועם מוקדי כוח בתוך המשטר – כולל צבא ומשמרות המהפכה – שעשויים לנצל את הרגע למרד. יש להבהיר כי העולם החופשי יברך על שחרורו של העם האיראני, ויסייע לכל משטר חדש.
יש שיכנו זאת קריאה למלחמה. אך האלטרנטיבה היא איראן גרעינית או כמעט גרעינית, הנשלטת בידי כוחות אופל. מצב כזה יגרור מרוץ חימוש אזורי עם סעודיה, מצרים ואולי גם טורקיה. הוא יספק למשוגעים בטהרן מעין חסינות. זה יהיה כישלון סופי של משטר האי-הפצה הגרעינית הבינלאומי – ואולי למלחמה בתנאים גרועים יותר.
הוגים מאוגוסטינוס ועד תומאס אקווינס טענו כי לעיתים ניתן להצדיק אלימות – לפי עקרונות תורת המלחמה הצודקת: עליה להנהל על ידי סמכות לגיטימית, למען מטרה מוסרית, באופן מידתי, ורק כאופציה אחרונה. תנאים אלה נדירים – אך כאן הם מתממשים. לכן דרושה נחישות. דרוש אומץ. צריך לא "שיחות" אלא "שיחה".
הכותב הוא לשעבר העורך הראשי של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, ולשעבר יו"ר התאחדות העיתונות הזרה בירושלים. מחברם של שני ספרים ומו"ל של danperry.substack.com
