המזרח התיכון היה מאז ומעולם אזור של "אחד בפה ואחד בלב". מחד דברים נאמרים כלפי חוץ ויש להם משקל, ומאידך, מתחת לפני השטח יכולים לקרות תהליכים שהם הם המעידים על הלך הרוחות.
בואו ניקח לרגע את מצרים –מתווכת לכאורה אובייקטיבית, מדינת גבול שלה אינטרסים משותפים עם ישראל (כולל איבה משותפת ל"אחים המוסלמים") וחזון משותף ואינטרס בשימור השלום עם ישראל. בפועל – השבוע מופיע המופתי של מצרים בטלוויזיה המצרית הרשמית לרגל תום הרמצ'אן ותחילת עיד אל פיטר כשעל שולחנו דגם מעץ של מדינת פלסטין שבירתה ירושלים. מדובר בסמכות הדתית בעליונה במצרים, המשפיעה מאוד על הציבור הרחב במדינה.
בפועל, מצרים הציגה את תוכניתה לרצועת עזה בלי לספק התייחסות/פתרון לבעיית חמאס, וע"פ דיווחים שונים בשבוע האחרון ביקש המודיעין המצרי מישראל למנוע פגיעה בפקידי חמאס, שכן לטענתו אלו הגורמים שעובדים מולו וחיסולם משרת את הזרוע הצבאית (בעוד שאנו נוכחים לדעת כי דווקא היעדר הפגיעה בהם מאז השבעה באוקטובר חיזקה את מעמדו של חמאס בציבור העזתי וכמובן גם את הזרוע הצבאית). אז לאיזה מצרים להאמין?
או לחילופין בואו ניקח את "הידידה הטובה" ערב הסעודית שדאגה לארח לפני כחודש את נשיא סוריה החדש אבו מוחמד אל ג'ולאני, והשבוע בירכה על הקמת הממשלה החדשה והביעה ציפייה לשיתוף פעולה עימה על אף הפגיעה הקיצונית במיעוטים ועל אף הקמה לראשונה של מועצת שריעה בסוריה במקביל, דאגה לארח השבוע את ראש ממשלת לבנון נוואף סלים.
או, ניקח לדוגמה את סוריה שהשבוע הקימה ממשלה חדשה עם ייצוג סמלי של שר אחד לנוצרים הדרוזים והעלווים, ובה מכהנת גם אישה אחת (נוצרייה) כשרת העבודה והרווחה, אך במקביל לעוטי החליפות, דאגה להקים גם, לראשונה בתולדות סוריה, מועצת שריעה המורכבת מ-15 אנשים, שתפקידה כמובן לדאוג לכך ששלטון האסלאם ימומש, והנהיגה תוכנית חינוך קיצונית בבתי הספר המכוונת לאסלאמיזציה קיצונית ולעידוד טרור.
במקביל, אנשי אל ג'ולאני או חמאס בעזה - שמצד אחד טורח להודיע שאין בכוונתו למנות ראש ממשלה חדש במקום עסאם דעליס שנהרג בתקיפה צה"לית, כי אין בכוונתו לשלוט בעזה לאחר המלחמה, אבל מנגד טורח לחסל בברוטאליות את בכירי המפגינים שהפגינו נגד שלטונו (לאחר שלהערכתי הוא זה שאישר להם מראש להפגין). אז מה נכון – ויתר על השלטון או לא ויתר?
או לבנון - שמחזרת אחר מדינות המזה"ת ואירופה בכסות ממשלתה החדשה, אך עד כה דווקא ממשלתה החדשה אינה נוקטת בצעדים נגד חזבאללה, הודיעה כי אינה מוכנה לנרמל את יחסיה עם ישראל והשבוע בחגיגות יום אל קודס לא מנעה שלטי ענק (כולל אחד בדרך לנמל התעופה בבירות) שבו נראים נשיא איראן המת אברהים ראיסי, חסאן נצראללה, אסמאעיל הניה, קאסם סלימאני ויחיא סינוואר מביטים מהשמיים לעבר אל אקצה הנמצאת במרכז התמונה. המסר ברור לחלוטין.
או איראן הגדולה שמוכנה לשיחות עקיפות עם ארה"ב אך לראשונה איימה השבוע מפיו של אחד מבכירי המשטר, עלי לריג'אני, כי אם תותקף היא תפנה בוודאות להשגת נשק גרעיני ובמקביל אינה עוצרת את ההתקדמות המהירה בתוכניתה הגרעינית.
קטאר עצמה, בחרה לרדת מהכותרות השבוע בשל אזכוריה התכופים בתקשורת הישראלית, אך ממשיכה להפעיל את מאמצי ההשפעה הרכה שלה באמצעות כספה הרב ברחבי העולם בדגש לארה"ב (נשיא ארה"ב אולי יבקר בה במסעו למזרח התיכון המתוכנן בחודש מאי).
ואחרונה ולא חביבה - טורקיה שלמרות אמירותיה המפורשות והחד משמעיות כלפי ישראל (כולל השבוע ע"י רג'פ טאיפ ארדואן עצמו – "מי ייתן ואללה ימיט חורבן על ישראל הציונית"), לא זוכה לגינוי, מחובקת משום מה ע"י ארה"ב (שר החוץ הטורקי נפגש השבוע עם מזכיר המדינה האמריקני ועל הפרק נדונה גם עסקה למכירת מטוסי F-35 לטורקיה), ובשקט בשקט מנסה "לגנוב סוסים" בשטח סוריה בדמות תשתיות צבאיות וכוחות צבא טורקיים "שיסייעו" למשטר החדש להתייצב.
אז, אם לסכם – בתפיסת המציאות שלנו ישראל חוללה "הרתעה" בכל המרחב בעקבות ההישגים הצבאיים הרבים שצברה ועדיין צוברת, אבל במציאות העניינים נראים מעט אחרת - המזרח התיכון נוהג כמנהגו – הרבה מסיכות, הרבה "כן, אבל" במענה לבקשות ארה"ב, אבל בפועל גם לאחר כניסתו של דונלד טראמפ לתפקיד, וגם לאחר ההישגים הצבאיים המשמעותיים, הדיבור המשמעותי במזה"ת הוא אותו דיבור של לפני השבעה באוקטובר.
דווקא בגלל הפוטנציאל הגדול שיש למזרח תיכון אחר/חדש, אני סבור שישראל נדרשת למשהו אחר, מתוך הבנה ש"השיח הצבאי" הוא שיח מוגבל בסופו של דבר והיכולת שלו להניע תהליכים ארוכי טווח היא מוגבלת. כוחו של "השיח הצבאי" הוא בסיכול יכולות אויב וכוחו הצבאי, אך אף אחד מהאויבים (למעט עזה וגם שם זה קשה) אינו חושש מזה שישראל תנסה לפגוע במעמדו ובמשטרו, כך השיח הצבאי מוגבל צבאי בלבד, וצבאי הוא בר שיקום. תמיד.
לפיכך, נכון שישראל תביט על המהלכים הנדרשים הבאים:
1. הזמן דוחק ואין ואקום - אי אפשר לעבוד בטור - לואקום נכנסים גורמים נוספים הקובעים עובדות בשטח שיהיה מאוד קשה לשנותן לאחר מכן.
2. להפנים שציר ההתנגדות השיעי עדיין קיים, אך לראשונה עומד מולו ומולנו גם ציר התנגדות חדש – אסלאמי סוני קיצוני מבית האחרים המוסלמים ודאעש בתמיכה טורקית משמעותית, שמולו יש לפעול.
3. להעמיד את חזון טראמפ למזרח התיכון (IMEC הציר הכלכלי מהודו דרך סעודיה, ירדן וישראל) מול האיומים העיקריים עליו – ובראשם הציר הכלכלי המתחרה (ציר הגז) שמנסות קטאר וטורקיה ליצור דרך שטחה של סוריה (ציר האסלאם הקיצוני שמנסה ליצור לעצמו ציר כלכלי).
4. להתחיל לבנות מנהלת שיקום כללית לאזור שתיצור "תוכנית מרשל" אזורית חדשה בהובלת ארה"ב ובשותפות של סעודיה, האמירויות וישראל שתסתכל על האזור בראייה הוליסטית ולא פרטנית מול כל מדינה / יישות בו.
השיקום הכלכלי של מדינות האזור טומן בחובו כסף רב מאוד – סביר שמדינות המפרץ, ובראשון ערב הסעודית, תרצינה ליטול בו חלק. סעודיה כבר מתחילה במאמציה הנפרדים מול סוריה ולבנון. אלו יכולים להיות טובים לאינטרסים הישראלים, אך עליהם להיעשות במשותף עם ארה"ב וישראל (מעין ועדת היגוי) ככלי מרכזי (מאוד!) בדרך להשגת מזרח תיכון חדש.
5. להאיץ את הטיפול בנושא העזתי (האזרחי) - האסטרטגיה של חמאס היא להתמהמה, לקנות זמן ולראות מה יקרה. האסטרטגיה הישראלית צריכה להיות הפוכה. בשל הסיכון לחטופים שעדיין בעזה, נכון יהיה להאיץ מאוד את התהליכים האזרחיים – תחילת חלוקת סיוע הומניטארי על ידי ישראל (באמצעות חברות זרות או לא) דווקא עכשיו כשחמאס במצוקת סיוע ומאגריו מתדלדלים, ויציקת פרטים בתוכנית ההגירה מרצון כולל תחילת יציאת עזתים מעזה.
המהירות חשובה, ובשילוב צעדים אלו, סביר שחמאס יבקש לשחרר חטופים נוספים כדי "לעצור את הזמן", ובהמשך יתכן שאף יסכים לפשרות גדולות מאלו בכל הנוגע לשלטונו, נשקו והגליית בכיריו.
6. לגבש מדיניות אחידה עם ארה"ב באשר לטורקיה. ארה"ב צריכה להבין שהתיאולוגיה הטורקית בימים אלו היא למעשה איראן 2 בעיניים מערביות, וכי יש סיכון שכל מה שיינתן לטורקיה כעת (חופש פעולה, אמל"ח וכו) עלול לסכן את תוכניותיה של ארה"ב עצמה באשר למזרח התיכון ביום שאחרי המלחמה.
7. לגבש מדיניות אחידה עם ארה"ב באשר לפגיעה בהמשך השפעתו של חזבאללה בלבנון, דגש לציבור הלבנוני ולשפה האזרחית הנדרשת (בגיבוי צבאי) כדי לחולל דה לגיטימציה לארגון.
רק הבנה עמוקה של המזרח התיכון שחוזר בימים אלו לשיח הישן רק בכסות אחרת, יחד עם התובנה על מגבלות הכוח הצבאי (שהוא נדרש אך אינו יכול לעמוד לבדו) בשילוב עם הפנמה אמריקנית, תמימות דעים במדיניות, וצעדים אקטיביים בשטח, תוכל להוציא את האזור כולו לסדר חדש.
סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים
