אני עומדת במעגל ומביטה סביבי – בהבימה, בבגין, מול הכנסת – ורואה מכל עבר ים של ראשים כסופים, בני גילי, מניפים דגלים ושלטים, וגם נגררים, נעצרים, סופגים מכות משוטרים ללא התחשבות בגילם.
עדיין אין בנושא מחקר סטטיסטי, אבל אם לשפוט מהתרשמות מתמשכת, נדמה שרוב משתתפי המחאה וההפגנות, אם להחזרת החטופים ואם נגד מהלכיה הפרועים של הממשלה, הם בני 50־60 ויותר, בעיקר בני הדור שידע את מלחמת יום הכיפורים. פה ושם נראה הורים צעירים עם ילדים על הכתפיים, או בני נוער, ויש מי שבניהם ונכדיהם יוצאים איתם להפגין, איזו נחת. אבל נראה שהצעירים הם מיעוט.
רוב חבריי מודים, מי בצער ומי בהשלמה, שילדיהם בני ה־30־40 נמצאים רוב הזמן במקומות אחרים – די אירוני, בהתחשב בעובדה שאנחנו נאבקים בעצם למען עתידם, כדי שהם וילדיהם יחיו במדינה דמוקרטית ושפויה. האם נכשלנו בחינוך ילדינו, או שמא מדובר בתופעה טבעית של פער דורי, שצריך לקבלו בהבנה?
חלק מההסבר נעוץ, מן הסתם, בחיים עצמם: הדור הצעיר עסוק מדי בפרנסה, בגידול הילדים, במילואים. ויש שיגידו שמדובר בדור שמרוכז בעצמו, פשוט, כי כך התאפשר לו לגדול: בדגש על הגשמה עצמית, איכות חיים, חופש לנסוע ולחזור כרצונו. אחרי הכל, הם גדלו בעידן של הכפר הגלובלי, מדברים אנגלית שוטפת, אזרחי העולם, עושים רילוקיישן, אולי מחליטים לעבור לתאילנד ולעבוד משם, עד להודעה חדשה. אנחנו קשורים לארץ בעבותות, רובנו כבר לא נזוז מכאן.
ובעוד שאנחנו, ילידי שנות ה־50 וה־60, שגדלנו בצל השואה והעלייה של הורינו, יונקים מגיל אפס את האתוס הציוני של מדינת ישראל הצעירה, עדיין זוכרים את טראומת מלחמת יום הכיפורים – הם גדלו בישראל החזקה והמובנת מאליה, ללא איום משמעותי, זולת מלחמת המפרץ שבה רובם היו פעוטות. אנחנו הדור שזוכר את ישראל של פעם, הצודקת והתמימה יותר, מדינה שהתגאתה באנשיה ובהישגיה, ממש כמו הורים לזאטוט שרק למד ללכת. והם מכירים בעיקר את ישראל שאחרי רצח רבין, זו המנוהלת בידי פוליטיקאים תאבי שלושת הכ”פים – כוח, כבוד וכסף.
רק לאחרונה הדור הזה נחשף לטראומה לאומית בסדר גודל אחר, וייתכן שהדבר עדיין לא חלחל – כמו בבחירות שנערכו לכנסת השמינית, מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים, שבהן המערך זכה עדיין ל־51 מנדטים. החלחול האמיתי הגיע רק ארבע שנים לאחר מכן, במהפך של בחירות 77’. ככה זה, כנראה. טלטלות היסטוריות גדולות מתעכלות לאט. ובינתיים נמשיך אנחנו, עם ראשינו הכסופים וכאבי הגב והמפרקים, להפגין בלב שלם ובאהבה למען ילדינו ונכדינו.
