שיחות טלפון, במיוחד דרך מתורגמנים, אינן הדרך הטובה ביותר, בדרך כלל, לקיים דיונים מדיניים. לכן קשה לדעת מה בדיוק נאמר או הוסכם בשיחת הטלפון שנערכה לפני כשבועיים בין נשיא ארצות הברית טראמפ לנשיא רוסיה פוטין, וככל שגוברת אי־הוודאות מתרבות הספקולציות והטעויות האפשריות.
יש תקדימים: בשבועות הקריטיים הראשונים של מלחמת העולם השנייה התקיימה שיחת טלפון בין ראש ממשלת בריטניה צ’רצ’יל לראש ממשלת צרפת ריינו, או סגן שר ההגנה הטרי שלו, דה גול, בעניין המשך המלחמה בגרמנים. אלא שהקווים הרעועים וקשיי השפה לא אפשרו שיחה קולחת וקבלת החלטות ברורות — ואולי טוב שכך, כי הרמטכ”ל הצרפתי התבוסתן ויגאן, שרצה הפסקת אש בכל מחיר, צותת לשיחה.
אך יש גם דוגמאות הפוכות: ערב מלחמת המפרץ הראשונה זימן אותי שר החוץ האמריקאי ג’יימס בייקר לפגישה והודיע לי שתוך פחות מחצי שעה המתקפה האמריקאית נגד עיראק תצא לדרך. הדבר העמיד אותי בפני צורך בקבלת החלטה מיידית: ליידע את ראש הממשלה יצחק שמיר בטלפון פתוח (כיוון שלא היה סיכוי להגיע בזמן לשגרירות), או להסתכן בהתקפת פתע של טילים על ישראל ללא התרעה מספקת. ההחלטה שלי הייתה ליידע את ראש הממשלה.
אך מי בכלל צריך היום טלפונים, כשיש רשתות מוצפנות כגון “סיגנל” להעברת מסרים מיידיים, כמו זאת שהשתמשו בה בשבוע שעבר בכירי מערכת הביטחון והמודיעין של ארצות הברית כדי לשוחח בחופשיות על תוכניות מבצעיות נגד החות’ים בתימן. כפי שהתברר בדיעבד, הם עשו זאת בשיתופו הבלתי צפוי והמביך של העיתונאי ג’פרי גולדברג, שאיננו מאוהדיו של ממשל טראמפ. איך זה קרה ומי האשמים בפשלה, עוד יתברר, אך בינתיים מערכות הביטחון והמודיעין של הממשל החדש, שטוען שסימני ההיכר שלו הם יעילות ומשמעת, הושמו ללעג. אחד הקורבנות עלול להיות שיתוף הפעולה המודיעיני בין ארצות הברית למדינות אחרות, כולל ישראל.
אך לא רק הכישלון הבטיחותי מדאיג, אלא גם חלק מהדברים שנאמרו בהתייעצות. סגן הנשיא ואנס טען שאין טעם במתקפה על החות’ים “כי זה רק יסייע לאירופאים, שהמעבר החופשי בתעלת סואץ חשוב להם, אבל לא לארצות הברית”. קשה שלא לתהות אם זו התפיסה גם בסוגיות אחרות.
בעניין שיחת הטלפון בין הנשיאים טראמפ ופוטין, ויאצ’לב ניקנוב, סגן יו”ר ועדת החוץ בפרלמנט הרוסי, אמר שפוטין וטראמפ “מפתחים אג’נדה הדדית שאיננה מתייחסת רק לאוקראינה”. זה כנראה נכון, אף שעיקר השיחה עסק קרוב לוודאי במאמצים של טראמפ להביא להפסקת המלחמה באוקראינה. טראמפ אף הודיע שהשניים הסכימו על הפסקת אש מיידית, אלא שבינתיים המלחמה נמשכת.
לא מן הנמנע שגם נושא איראן עלה בשיחה מפאת קשריה המיוחדים של מוסקבה עם טהרן בתחומים הגיאופוליטי והאסטרטגי. גם ישראל מילאה תפקיד בשיחה, ועל פי הדוח האמריקאי הרשמי, אך לא הרוסי, שני המנהיגים הסכימו שאיראן לא תורשה לעולם להחריב את ישראל. מדיניות הנשיא טראמפ כלפי איראן היא בסגנון “תחזיקו אותי”, או “אם לא תסכימו להגיע להסכם בעניין הגרעין והטילים, אוי ואבוי לכם”. משקיפים שונים מפרשים זאת ככוונה בסיסית של טראמפ להגיע עם איראן לצורה כלשהי של “דיטאנט”, הפשרת יחסים. לא בטוח שפוטין יהיה מוכן לסייע בכך, ואולי דווקא להפך.
עצם הנטייה הזאת איננה לרוחה של ישראל, שאיננה רואה בהסכם גרעין משופר מחסום בפני הסבירות שטהרן תגיע לפצצה. גם תגובת המנהיגות האיראנית, בעיקר זו שבסביבת המנהיג העליון חמינאי ומשמרות המהפכה, להפשרת יחסים עם ארצות הברית, צוננת עד עוינת. זאת, על אף בעיותיה ההולכות ומחמירות של הנהגת איראן בכלכלה ובתמיכה הציבורית במשטר, וגם בהתייחס לתבוסתה הגיאופוליטית כתוצאה מניצחון ישראל על חיזבאללה וההתמוטטות החלקית של חמאס בעזה, בנוסף להפלתו של משטר אסד בסוריה. אומנם, אין לאיראן דרך פשוטה להשתקם מהמפלות שספגה, אך הדבקות באידיאולוגיה הקיצונית שלה בשילוב ההיבטים הגרעיניים נראית עדיין למנהיגיה עדיפה על פני היענות לאמריקאים, מה עוד שהם אינם מתרשמים במיוחד מאיומי ה”אוי ואבוי” של טראמפ.
