העימות בין איתמר בן גביר לראש שירות הביטחון הכללי רונן בר, במהלך הדיון שהתנהל בקבינט המדיני־ביטחוני, מוכיח מה גודל ההזיה שבה אנו חיים, מה גודל האבסורד ומה עומקו של המשבר. התהפכו היוצרות, השתגענו לחלוטין. איתמר בן גביר, שלא שירת בצה"ל, היה יעד של השב"כ, ייצג כעורך דין את מי שנחשדו עבריינים בתחום הביטחוני, שנעצרו בחשד שפעלו נגד ביטחון המדינה, מעז להתגולל על ראש השירות, שהוא גיבור ישראל. ראש השירות שהקדיש את חייו הבוגרים, מגיל 18, כשהתגייס לסיירת מטכ"ל, לביטחון המדינה.
לאחר שהשתחרר מצה"ל, בחר רונן בר להתגייס ליחידה המבצעית של השב"כ, שניצבת בקו הראשון והמסוכן של העשייה המבצעית היומיומית.
בין תפקידיה הרבים של היחידה - סיכול טרור פלסטיני, סיכול טרור יהודי, סיכול ריגול זר, ריגול ערבי, יהודי, סיכול חתרנות מדינית ושמירה על ערכי הדמוקרטיה. זו יחידה מיוחדת שמי שמשרתים בה מסכנים את חייהם, יום־יום, שעה־שעה, בעת ביצוע משימות מורכבות ומצילות חיים.
רונן בר עשה את כל תפקידי השטח, לא דילג על אף אחד מהם ועלה בסולם הדרגות - עד שהגיע לראש הפירמידה. הוא עשה זאת בשקדנות, בהתמדה, במסירות נפש, ביושר, בהגינות ובערכיות, תוך גילוי אומץ לב וביצוע קפדני של כל מה שהיה צריך לבצע. השר איתמר בן גביר, שבמשך חייו לא תרם לביטחונה של ישראל פרומיל ממה שתרם רונן בר, הוא זה שתובע את התפטרותו של בר - וטוען שעליו לשבת בכלא בצינוק, כמו אחרון העבריינים. לא ייאמן שבן גביר זוכה לתמיכה ועידוד של שרים ושל ראש הממשלה, שניצב חודשים רבים בראש המערכה נגד ראש השב"כ ומאשים אותו בפגיעה ביטחון המדינה.
מה לנו להלין על המתרחש כאשר ראש הממשלה, שהוא מפקדו הישיר של ראש השב"כ, שמתפקידו לגבות את פקודו, מהווה דוגמה אישית שלילית. מי שמתייצבים לימינו ולימין ממשלתו הקיצונית והמסוכנת הם אלה שרוקדים ומפזזים בחתונות ובאירועי שנאה נגד מוסדות המדינה ושותפים לקריאה המצמררת "נמות ולא נתגייס", במקום לתרום למדינה, כשהדרך שמוביל רונן בר היא ״טוב למות בעד ארצנו". ממשלה המטיפה ללא הרף להמשך המלחמה ולהתיישבות הזויה ברצועת עזה - תוך התעלמות מ־59 החטופים הנמצאים עדיין בשבי ארגוני הטרור ברצועת עזה - היא ממשלה שאינה ראויה לאמון הציבור. אין שר אחד, ישר דרך, שיקום ויאמר את אשר על ליבו וינסה להציל את המצב בטרם יהיה מאוחר. האם יש מי מנושאי התפקידים שעצר לרגע את הדהירה ההרסנית לתהום ושאל מה תחושתם של עובדי השב"כ? ומה הם חשים בעקבות ההתקפות היומיומיות על הארגון?
האם הם יכולים להמשיך לפעול במוטיבציה, בערכיות וביעילות לנוכח המצב? האם הם יכולים שלא לחוש שהמאבק המשתלח והאלים נגד מפקדם הוא מאבק נגדם? האם חיילי צה"ל ומפקדיו בכל חזיתות הלחימה אינם מושפעים מהמצב? מה חושבים חיילים על העימותים התקשורתיים בין שר הביטחון לראש המטה הכללי אייל זמיר? ומה חושבים חיילי המילואים, שכורעים תחת הנטל הכבד חודשים רבים, כשהם משאירים בבית הורים, אחים, נשים ילדים ועסקים קורסים, ומקומות עבודה שממתינים לשובם? ומה יגידו הפצועים, משפחות החללים, והחטופים, שורדי השבי שזקוקים לשיקום ארוך ואלה מבין החטופים החיים אשר עדיין שם ומהווים פיות גם לאחיהם המתים? ומה חושבות עלינו אומות העולם? ובעיקר מקרב שונאינו, אויבינו, המחככים ידיהם בהנאה ושמחים לאיד בהמתינם בסבלנות לנפילתנו שלנו מעצמנו, ללא התערבות חיצונית.
לאן נעלם שר החקלאות אבי דיכטר, ראש שירות הביטחון הכללי, ולוחם בסיירת מטכ"ל? מדוע הוא לא פועל מרום תפקידו להרגיע את הרוחות ולנסות, בהכירו היטב את ראש הממשלה נתניהו ואת פקודו לשעבר ראש השב"כ בר, לפשר בין השניים? כדי להגיע לנוסחה על קביעת מועד מוסכם לסיום תפקידו של בר בכבוד. צעד כזה יכול היה למנוע התנגשות מיותרת בין הרשות המבצעת והשופטת בעניין פיטורי בר. האם איבדנו את הערכים? אבי דיכטר, שהתעלם לחלוטין מהמתרחש במדינה לפני 7 באוקטובר, וממשיך להתעלם מכך גם היום, חושב אך ורק על כיסאו ועל עתידו הפוליטי - לא על רונן ,לא על השב"כ, ולא על המדינה. תתבייש! תתבישו כולכם! אין גבול להידרדרות הערכים.
