אין לממשלה כיום לגיטימציה ציבורית לחדש את הלחימה ברצועת עזה. במקום להתקדם על פי מתווה העסקה האחרונה עם חמאס, ולחתור להסכמות שלב ב’, השלב שאמור להוביל לסיום הקרבות, שוב אנחנו יוצאים לקרב ברצועת עזה – כאילו לגיטימי ומוצדק, שנה וחצי לאחר אסון השבעה באוקטובר, לחדש את המערכה היבשתית במלואה.
יש לנו ממשלה עיוורת, כלפי פנים וכלפי חוץ. ממשלה שיש לה צבא, אך אין לה מדיניות החותרת אל הסדר שייצב את החיים ואת השליטה ברצועת עזה. זוהי ממשלה השופעת אמרי רהב, שגברו לאחרונה עם מינויו של ישראל כ"ץ לשר הביטחון.
אנחנו יוצאים למלחמה חסרת תכלית כאילו פעלנו בחלל ריק. כאילו אנחנו היחידים פה, על פני כדור הארץ, ומשתבחים בפני עצמנו על שחיסלנו עוד מפקד בארגון חמאס. שוב נשחק את חיילי המילואים ונקריב חיים של חיילי סדיר ומילואים. שוב נעמיס על נשות המילואימניקים חיי סבל.
שוב נעקור אוכלוסייה אזרחית ברצועה מעיי החורבות אל אוהלים ונקפח את חייהם של ילדים ונשים ברצועה. שוב נסכן את חיי החטופים שאותם הפקירו הממשלה והצבא, ונתעלל ברגשות משפחותיהם.
שוב נגביר את גל השנאה נגדנו בארצות ערב השכנות, כולל אלה שאיתן יש לנו הסכמי שלום, ונסכן את יציבות ההסכמים האלה, שהושגו בעמל היסטורי של עשרות שנים. שוב נגביר את האנטישמיות בעולם הגדול ונמשיך להתלונן על השנאה הגואה לישראל.
אנחנו לא בנויים למלחמות נצח טוטאליות. מעולם לא היינו. לאחר שנה וחצי של ניהול ארבע חזיתות בהצלחה לא מועטה – מול חמאס, חיזבאללה ובמידה פחותה מול החות’ים ואיראן – צריך לדעת לנהל את ההישגים, ולא לחזור למלחמה שרבים בציבור כבר אינם מאמינים בתכליתה.
אפילו האמרות השחוקות, חסרות האחיזה במציאות, שחוזרות ונשנות, כמו “נשמיד את חמאס" ו"נשחרר את החטופים", כבר אינן משכנעות אדם, אלא מעידות על רדידות החשיבה וחוסר היכולת לצעוד הלאה.
במקום להגיע לסיום הלחימה בתנאים האפשריים הטובים ביותר, אנו מפירים את המתווה המקורי של ההסכם מול חמאס והמתווכות, שהושג לאחר תקופה ממושכת של מריטת עצבים, ושואפים לכפות על חמאס את המשך שלב א’. וכולנו יודעים מה המשמעות, אם זה יצליח: שחרור בפעימות תקופתיות של קבוצות חטופים, חיים או מתים, תוך עינוי נמשך של משפחות החטופים ודחייה לזמן לא ידוע, אולי לנצח, את סיכומי שלב ב’. ובינתיים נמשיך בסלקטיביות להוציא גזרי דין – מי מהחטופים יחיה ומי יגווע או ייהרג בהפצצות חיל האוויר שלנו.
כל זה מסתכם בהתנערות הממשלה מהמחויבות שלה, וממה שנדרש ממנה – להביא לשחרור החטופים כולם בפעימה אחת. ממשלה אטומה, הבונה את הסרבנות בתוכנו בגדול, תוך תמרוני חקיקה מבישים לטובת השתמטות של מאות אלפים. ממשלה שמרחיבה את הפער בעם, ובצביעות חסרת מעצורים תוקפת את תופעת הסרבנות של יחידים.
האם הממשלה בכלל יודעת לאן היא מצעידה את צבא הלוחמים? אין לנו האופציה לכבוש את רצועת עזה ולהחזיק בה מכוח שליטת הצבא. כבר ראינו במה שיטה נואלת זו עלתה לנו במוצבי תעלת סואץ (קו בר־לב), ובהימצאותו של צה"ל בלבנון לאחר מלחמת לבנון הראשונה. כצבא כיבוש, אי אפשר להילחם בטרור. זה עולה בקורבנות בנינו מדי יום כמעט.
כל תבונת הממשלה וקבינט הביטחון צריכה להיות מתועלת כיום אל סיום הלחימה. נסיגה מהרצועה, שחרור כל החטופים בפעימה אחת ומציאת פתרון למצב, שייצור בשלבים מציאות חדשה ברצועה. כבר היום, כבר עכשיו. אחרת נשלם מחיר כבד מאוד ונחליש עצמנו בכל החזיתות, פנים וחוץ.
גם ההפגנות והזעם נגד חמאס בקרב האוכלוסייה האזרחית ברצועה מחזקים את דעתי שעלינו להפסיק את הלוחמה. ייתכן שיש פה הזדמנות חריגה. אם נמשיך את הלוחמה, זעם זה עלול להיות מופנה כלפינו, ולא כלפי חמאס.
