הג'יהאד האסלאמי הוא מושג מרכזי באסלאם, המתייחס למאבק למען הדת. אומנם המושג "ג'יהאד" כולל גם משמעויות רוחניות ותרבותיות, אך בהקשר ההיסטורי והפוליטי, ג'יהאד נתפס כמאבק צבאי להרחבת שליטת האסלאם. העולם המערבי כשל בהבנת האידיאולוגיה הזאת.
קיימות שתי תפיסות חשובות באסלאם: דאר אל־אסלאם ודאר אל־חרב. "דאר אל־אסלאם" מתייחס לכל מקום בעולם הנשלט על ידי האסלאם, כלומר מדינות שבהן החוק האסלאמי (השריעה) שולט. באזורים אלה, המוסלמים חיים תחת שלטון אסלאמי, וחוקי הדת מכתיבים את אורח החיים. מטרת כל מוסלמי אדוק היא להרחיב את גבולות "דאר אל־אסלאם" ולהפוך את כל העולם לשטח אסלאמי.
"דאר אל־חרב" הוא ההפך מדאר אל־אסלאם – זהו כל שטח שאינו נשלט בידי האסלאם, ומכאן שהוא נחשב ל"בית המלחמה", אשר צריך להיות מסופח בהדרגה ל"דאר אל־אסלאם". הדרך להשיג זאת היא באמצעות ג'יהאד – מאבק מתמשך, שמטרתו להכניע את הכופרים ולהשליט את האסלאם.
לפי ההלכה האסלאמית הקלאסית, הג'יהאד אינו רק מאבק של יחידים, אלא חובה קולקטיבית של האומה האסלאמית (אוממה). בניגוד לדתות אחרות, האסלאם אינו דת פרטית בלבד, אלא מערכת פוליטית, משפטית וחברתית, שמבקשת לכונן סדר עולמי. בהקשר זה, השלמת שליטתו היא משימה דתית־פוליטית מתמשכת שאין לה מגבלת זמן.
לפי השריעה, מוסלמים מחויבים להפיץ את דתם ולוודא שכל בני האדם יקבלו את האמת האסלאמית. במקרים רבים, השליטה האסלאמית על שטח מסוים אינה תלויה בשאלת האמונה האישית של הפרטים, אלא בעצם קבלת חוקי השריעה.
באסלאם אין כאמור תאריך יעד להשלמת המאבק. אם תהליך הכיבוש נמשך מאות ואף אלפי שנים, הדבר עדיין תקף מבחינת הדוקטרינה האסלאמית. גישה זו מנוגדת לחשיבה המערבית, אשר רואה במלחמות אירועים שיש להם סוף מוגדר. בעוד המערב מחפש פתרונות מהירים וניצחונות מיידיים, התפיסה האסלאמית סבלנית בהרבה.
ההיסטוריה האסלאמית מלאה במאבקים צבאיים שנמשכו לאורך מאות שנים. הכיבושים האסלאמיים החלו במאה ה־7 ונמשכו עד המאה ה־17, עם התפשטות האימפריות האסלאמיות מאסיה, דרך אירופה ועד אפריקה. הכיבוש נתפס כחלק ממעגל החיים, ולא כאירוע יוצא דופן.
המערב נוטה להסתכל על קבוצות ג'יהאדיסטיות כמו אל־קאעידה ודאע"ש כארגונים קיצוניים שאינם מייצגים את האסלאם כולו. בפועל, רבים מהעקרונות שמניעים את הקבוצות הללו נטועים עמוק בתוך ההיסטוריה האסלאמית וההגות הדתית המסורתית. ההנחה שהאסלאם מתנהג כמו דתות אחרות היא טעות וחוסר הבנה מהותי.
השוואת האסלאם לנצרות או ליהדות היא משגה, ויש להבין כי האסלאם משלב תפיסת עולם דתית המגובה במערכת פוליטית ומשפטית. כוהני הדת נותנים פרשנות לסוגיות שונות, ובכך מאפשרים מעשים שאינם מקובלים על המערב, שנוטה להתמקד במאבק הצבאי מול ארגוני טרור, אך מזניח את הקרב האידיאולוגי. בעוד המערב מחפש פתרונות ביטחוניים – האסלאם מפיץ את תפיסותיו באמצעות חינוך, דמוגרפיה והשפעה תרבותית.
המערב צריך להפסיק לראות בג'יהאד איום צבאי בלבד, ולהבין שמדובר באתגר אידיאולוגי ארוך טווח. ללא מאבק רעיוני ותרבותי, אין סיכוי להביס את הג'יהאדיזם. במקום לפחד מתיוג כ"גזעני" או "אסלאמופובי", על המערב להגן על עקרונות הדמוקרטיה, החירות וזכויות האדם.
יש צורך בהכשרת מומחים אמיתיים להבנת האסלאם, כולל הזרמים הקיצוניים שבו. על קובעי המדיניות בארצות המערב ללמוד את כתבי הקודש האסלאמיים ולהפסיק להסתמך על נרטיבים שטחיים. בנוסף, מדינות המערב צריכות להפעיל מדיניות הגירה אגרסיבית יותר, ולוודא שמי שמגיע אליהן מכיר ומקבל את ערכי המדינה. הענקת האזרחות חייבת להיות מותנית בזמן ולאחר בדיקה מעמיקה של המועמדים להגירה.
מדרון של אשליות
ישראל נעה לאורך עשרות שנים בין תקווה מדינית לבין מציאות ביטחונית עגומה. אחד מהכשלים האסטרטגיים החמורים ביותר היה האמונה כי ויתור על שטחים יוביל לשלום, וכי הבעיה הפלסטינית תוכל להסתיים בפשרה טריטוריאלית. תפיסה זו, שאומצה בעיקר בידי מחנה השמאל הישראלי, התעלמה לחלוטין מהאידיאולוגיה העמוקה של האויב – חמאס וארגוני ההתנגדות הפלסטינית – הרואים את ישראל כולה כ"פלסטין הכבושה", ומסרבים להסתפק בפחות מכך.
כשראש הממשלה אריאל שרון הוביל את ההתנתקות מרצועת עזה ב־2005, הוא עשה זאת מתוך אמונה שהנסיגה תביא רגיעה, תצמצם את העימותים ותעביר לפלסטינים את האחריות על גורלם. אך שרון, שהיה במשך שנים רבות לוחם נחוש ובעל הבנה ביטחונית עמוקה, כשל בהבנת האידיאולוגיה הפלסטינית, ובפרט זו של חמאס.
חמאס מעולם לא ראה ברצועת עזה מטרה סופית. עבורו, עזה הייתה שלב ראשון בתורת השלבים. מיד עם יציאת ישראל מהרצועה, הארגון הגביר את כוחו והפך את האזור למעוז טרור אימתני. המנהרות, הרקטות, ההתעצמות הצבאית – כל אלה הן הוכחה לכך שחמאס ראה בנסיגה ניצחון על ישראל ולא צעד לקראת הסכם שלום כלשהו.
עדות לכך ראינו רק בשבוע שעבר, כאשר פרצה סערה בעולם המוסלמי לאחר שאיש הדת הכוויתי עת'מאן אל־ח'מיס העז למתוח ביקורת חריפה על ארגון הטרור חמאס בריאיון לפודקאסט, שבו טען כי התנועה "סטתה מדרך הישר” והפכה ל"מושחתת ורעה מאוד". השייח' הכוויתי הוסיף ואמר: "אולי כשהמלחמה תסתיים, ננסה להרוס את התנועה הזו". דבריו הציתו תגובות זועמות מצד חוקרים ופעילים מוסלמים רבים, והוא נאלץ להתנצל.
ראש האיגוד הבינלאומי של החוקרים המוסלמים, עלי קרה דאע'י, יצא להגנת חמאס ואמר: "הג'יהאד הוא עיקרון קבוע בשריעה שלנו. המוג'אהדין בעזה הם רק הרחבה של הדרך הזו. העלבת הגיבורים האלו והטלת ספק בכוונותיהם הן סטייה ממדרגות הצדק שציוו עלינו לפעול לפיהן".
המקרה הזה מדגיש את הרגישות הרבה בעולם הערבי סביב הביקורת על ארגונים פלסטיניים, במיוחד בעת לחימה, ואת המחיר שעלולים לשלם מי שחורגים מהקו הרשמי בנושא זה.
התפיסה כי הבעיה הפלסטינית היא טריטוריאלית – כלומר, שאם ישראל תיסוג מהשטחים שנכבשו ב־1967, היא תוכל להשיג שלום יציב, הוכחה כטעות מרה וקיבלה משנה תוקף ב־7 באוקטובר 2023. רבים מהישראלים שוחרי השלום מתחילים להתעורר ולהתנער מהמחשבה שהפלסטינים דורשים רק את גבולות 1967 – הם שואפים לשוב ליפו, חיפה, רמלה ולוד.
אין מדובר רק באידיאולוגיה של חמאס, אלא גם בזרמים רחבים יותר בעם הפלסטיני, לרבות פת"ח והרשות הפלסטינית, שמתעקשים על "זכות השיבה" – רעיון שמשמעותו המעשית היא חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. התבססות חמאס לאחר נסיגת צה"ל מעזה, אחרי שטבח וגירש את אנשי פת"ח, מוכיחה שאפילו לטעמם של שליטי חמאס, פת"ח הרצחני נחשב ל"מתון מדי".
הסיסמה "מן הנהר ועד הים" אינה רק קריאה רטורית, אלא תמצית האידיאולוגיה הפלסטינית הרואה בכל שטחי ישראל אדמה כבושה שיש "לשחרר". במילים אחרות, הוויתורים הטריטוריאליים אינם נתפסים כהוכחה לרצון ישראלי בשלום, אלא כהיחלשות ישראלית, שמזמינה עוד ועוד לחצים, עוד ועוד פיגועים. מה שחיזק את התפיסה הפלסטינית שישראל חלשה זה כל הנסיגות, כולל זו מלבנון בשנת 2000.
ישראל נמצאת במדרון חלקלק של אשליות. ויתורים נחשבים בעיני אויבינו כהצלחה, ולכן כל ניסיון להגיע להסכם על בסיס ויתור טריטוריאלי בלבד נועד לכישלון. המציאות מחייבת הבנה אסטרטגית אחרת. ישראל צריכה לבסס כוח הרתעה אמיתי, לחזק את ההתיישבות בכל רחבי הארץ, ולפעול בנחישות נגד כל ניסיון לערער את ריבונותה.
שלום אמת יוכל להתקיים רק כאשר הצד השני יבין שאין דרך צבאית או פוליטית לממש את חלומו למחוק את ישראל – ורק אז אולי תוכל להתקיים הידברות אמיתית. לצערנו, שינוי כזה לא נראה באופק. ידנו תמיד תהיה מושטת לשלום, אבל כל עוד בבתי ספר פלסטיניים ממשיכים התלמידים ללמוד את דברי התרעלה, ובמקום ללמוד מדעים מלמדים את הילדים לאחוז בנשק – אנחנו, לצערנו, נמשיך לאחוז בחרב.
הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית, קונסול כללי כבוד של נאורו, ולשעבר כתב של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC
