השבעה באוקטובר ייזכר כאחד הימים הקשים בתולדות מדינת ישראל. מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס שלא הבדילה בין יהודי לערבי, חילוני לדתי, ילדים נשים וקשישים, לא הייתה מקרית, היא הייתה תוצאה של תפיסה ברורה מצד אויבינו : ישראל נמצאת בתקופה של חולשה פנימית, שסעים עמוקים, קרעים חברתיים ופוליטיים שזלגו מכל עבר. הם זיהו מדינה שסועה, חברה משוסעת, מערכת פוליטית מסוכסכת – ותקפו בדיוק ברגע שבו חשבו שאנחנו פגיעים יותר מאי פעם.
האירועים שאנחנו חווים בשבוע האחרון, הפילוג והשסעים שמחריפים בתוכנו, רק מדגישים עד כמה עלינו ללמוד מהעבר. גם עכשיו, כשהאתגרים עדיין כאן, אסור לנו לשכוח שהאחדות היא חוסננו. השנאה הפנימית היא בדיוק מה שאויבינו בונים עליו, ואם לא נבחר בדרך של פיוס והידברות, אנחנו עלולים לשוב ולמצוא את עצמנו במציאות כואבת עוד יותר.
חמאס לא תקף אותנו כי היינו חלשים צבאית – להפך, צה”ל הוא עדיין אחד הצבאות החזקים בעולם. אבל חמאס קיווה שבזמן שאנחנו עסוקים במאבקים פנימיים, בזמן שהאחדות שלנו מתערערת, תבוא ההזדמנות לשבור אותנו. הם טעו טעות קשה אבל אנחנו חייבים ללמוד מהלקח הזה. דווקא עכשיו
החוסן הלאומי של ישראל מעולם לא נשען רק על כוח צבאי. הוא תמיד היה תוצאה של לכידות חברתית, של הרוח הישראלית, של היכולת שלנו להתעלות מעל חילוקי הדעות ולפעול כעם אחד. אבל בשנים האחרונות ראינו איך המרקם הזה נפרם. מחלוקות פוליטיות חריפות הפכו לשנאה של ממש, מגזרים שלמים הרגישו מודרים, אמון הציבור במוסדות נשחק – ואל תוך הוואקום הזה נכנס האויב.
חמאס לא היה צריך להמציא את השסעים האלה הוא פשוט ניצל אותם. הוא ראה מדינה שבה השיח מתלהט והפילוג גובר, והבין שזה הרגע להכות.
אבל דווקא מתוך המשבר הזה, יש לנו גם הזדמנות היסטורית. המלחמה הוכיחה שלמרות כל מה שקרה כשצריך, אנחנו עדיין יודעים להתאחד. ראינו חיילים מכל הקבוצות והמגזרים נלחמים כתף אל כתף. ראינו התגייסות אזרחית חסרת תקדים, עזרה הדדית וחיבור שלא הכרנו שנים. כשמוסלמים יצאו לרחובות בשבעה באוקטובר להציל יהודים, כשאלפי חיילים דרוזים שמו את המחלוקות בצד, החזיקו ביד אחת צו 8 וביד השנייה צו הריסה, נקראו לדגל, ומייד התייצבו, כשנוצרים יצאו לרחובות ולבתי חולים לחלק אוכל וממתקים לחיילים ולפצועים, כשנשים דרוזיות יצאו לבסיסים לבשל לחיילים.
כשאני ועוד רבים התגייסנו ונרתמנו למאמץ ההסברתי ולמלחמה על דעת הקהל העולמית, כי זה צו השעה - ארגוני הטרור לא הבחינו והבדילו, כל ישראלי הוא מטרה עבורם, העדות לכך היא הילדים התמימים של מג'דל שמס שנרצחו בדם קר על ידי ארגון הטרור חיזבאללה. המוסלמים שנחטפו ונרצחו בשבי, אוסמה אבו עסא, מוסלמי שניסה להציל עשרות ישראלים שהסתתרו במיגונית המוות, והוא בעצמו נרצח, ועוד רבים. השאלה היא האם נדע לקחת את הרוח הזו ולהפוך אותה לדרך חיים, גם ביום שאחרי המלחמה?
האחדות שלנו היא לא מותרות, היא תנאי להישרדות. מדינה קטנה מוקפת אויבים, נלחמת בשבע חזיתות לא יכולה להרשות לעצמה להילחם גם מבפנים. אם לא נשכיל להפנים את זה, הסכנה לא תגיע רק מחמאס או מאיראן היא תגיע מהשסעים שאנחנו בעצמנו יוצרים.
האחדות שעליה אני מדברת היא לא הסכמה על הכול. היא לא התעלמות מהמחלוקות, והיא בטח לא ויתור על זהויות זכויות ודעות שונות. להפך היא ההבנה שאפשר להיות שונים, אפשר להתווכח, אפשר לחשוב אחרת ,אבל בסוף, כולנו ישראלים, כולנו שותפים לגורל אחד. הידיעה שבלי חוסן חברתי, שום כוח צבאי לא יספיק.
חמאס טעה כשהאמין שהוא יוכל לשבור אותנו. עכשיו זו האחריות שלנו לוודא שהוא לא יקבל אפילו שמץ של תקווה שזה עוד אפשרי. אנחנו יכולים לבחור בדרך אחרת , לאחדות מתוך כוח, מתוך הבנה שהשותפות בינינו היא הנשק החזק ביותר שלנו. כי כשאנחנו מאוחדים – אנחנו בלתי ניתנים לעצירה.
לורינה ח'טיב קיזל, פעילת הסברה, ומגישה את התוכנית "קול הדרוזים" ברדיו צפון ומייסדת המיזם דרוזים בחזית ההסברה
