לא הייתי רוצה להיות בנעליו של יריב לוין ביום חמישי שעבר, כאשר עמד בישיבה מול ראשי בית המשפט כמי שכפאו שד וניהל עימם שיח מביך, שהיה כשר למהדרין – אך מאוד לא מכבד. השיח היה עקר מכורח המציאות שיצר בית המשפט, כשאילץ בצו את שר המשפטים לקיים את הישיבה הזו בניגוד לכל מנהג, ובחריגה מכללי התרבות השלטונית המקובלים.
הישיבה הייתה לגאלית, אך רחוקה מאוד מלהיות לגיטימית, קל וחומר מכובדת. הדבר היחיד שהיה מעורר בה כבוד היה עצם קיומה, כששר המשפטים התעלה וקיים אותה כי בהיותו השר הממונה על מערכת המשפט החליט, בתבונה ובאחריות, שלא להביא למשבר חוקתי. להיות אחראי ולא צודק. להתגבר על התסכול מכך שבית המשפט העליון לא דחה על הסף את הבקשה לכפות על שר המשפטים בצו לכנס את הוועדה לבחירת שופטים, תוך רמיסת סמכותו.
שהרי כל חטאו של שר המשפטים היה עשיית שימוש בסמכותו לקבוע את מועדי הדיונים וסדר יומם, כדי להגיע לפשרה שתהא מקובלת על כל הצדדים בלי השתלטות של רוב מקרי שאינו משקף את רצון הציבור. כפי שעשתה ציפי לבני בגלל ההתנגדות השרירותית של אהרן ברק למנות את רות גביזון.
זאת בדיוק כשם שנשיאי בתי המשפט, כולל העליון, קובעים את מועדי הדיונים לפי מגוון רחב של שיקולים השמורים עימם ולא לפי סדר הגשתם. ובהקשר זה אני מרשה לעצמי להסתכן בנאיביות ולקוות כי הכינוס החפוז של בית המשפט בעתירה לקבוע כי השר ביזה את בית המשפט, היא כדי לסלק במהירות את אבן הנגף המתהפכת הזו מן הדרך.
העיוות בהרכב הוועדה למינוי שופטים הוא כפול. עקרונית, העובדה שנציגות הכנסת המייצגת את העם כולו זהה בגודלה ובמשקלה לנציגות הגילדה של עורכי הדין היא בלתי מתקבלת על הדעת. ואילו במישור היישומי שמרה הכנסת על הנוהג לבחור את אחד משני נציגי הכנסת מקרב האופוזיציה, ואפילו לא בחרה נציג מהאופוזיציה שבענייני זהות השופטים תומך בעמדת הממשלה.
לעומתה, לשכת עורכי הדין שברה נוהג רב־שנים של נציגות עניינית ומאוזנת, ובחרה שני נציגים מעור אחד, בהותירה בחוץ את האופוזיציה הפרו־ממשלתית בלשכה. וגם שלושת השופטים ממשיכים את המנהג הפסול להצביע כגוש אחד. מדינת ישראל זקוקה לבית משפט שהציבור ייתן בו אמון. זקוקה לבית משפט שחלק משופטיו לא מקבלים החלטות כמי שכפאתם משמעת סיעתית בלתי כתובה.
דווקא שופטים שהכריעו נגד החרגת בנימין נתניהו מהחוק המגביל את הנבצרות לסיבות רפואיות בלבד, דוגמת אלכס שטיין ויוסף אלרון, פוסקים עצמאית לגופו של עניין. לעומתם, בקרב השופטים שנמנו עם הרוב של קול אחד, שקבע את החרגת נתניהו מתחולת התיקון בעניין הנבצרות, וביטל את חוק היסוד בעניין עילת הסבירות, מושלת בכיפה הקולקטיביות הרעיונית ועמדתם בנושאים המשיקים לאידיאולוגיה או לתפיסת עולם משפטית השנויות במחלוקת - תמיד ידועה מראש ולעולם אינה מפתיעה.
זוהי, לדאבון הלב, המורשת האמיתית שציבור השופטים ה"נאור" נושא עימו מימי המפלגה המגדירה את עצמה בצניעות אופיינית: "המפלגה שהקימה את המדינה". היום שבו גם בהכרעה, שאינה כזו המוכרעת פה אחד לכאן או לכאן, שופט מקבוצת יצחק עמית, עופר גרוסקופף וח'אלד כבוב יצביע עם שופטים שמרנים, הוא היום שבו אמון הציבור בבית המשפט יתחיל להשתקם.
הערת שוליים
שלושה סוגים שונים לחלוטין של תגובה ציבורית נרשמו בארה"ב לאחר פרסום דבר החנינה הגורפת והבלתי מותנית שהעניק נשיא ארה"ב היוצא ג'ו ביידן לבנו האנטר ביידן. החנינה ניתנה בגין כתב אישום נגד ביידן הבן לנוכח מילוי תצהיר כוזב לצורך קבלת נשק בדלאוור, מדינת הבית של הביידנים, ובגין הרשעתו, בעקבות הודאתו, בעבירות מס חמורות בקליפורניה.
הדמוקרטים גמגמו במבוכה, וחלקם אף ביקרו את הצעד. הרפובליקנים, לעומתם, הסתערו בחמת זעם. תחושת הכעס שלהם התפשטה בכל רחבי ארה"ב, חוץ מאשר במאר־א־לאגו. שם, באחוזתו של דונלד טראמפ, דווקא נרשמה תגובה אחרת: שאגות שמחה זחוחה שהיה ניתן לשמוע בכל רחבי פלורידה.
הסיבה ברורה: פרשנים מכל קשת הדעות מאוחדים בדעה כי המרוויח הגדול ממחיקת כל העבירות שביצע האנטר ביידן הוא טראמפ. הלה יכול למעשה לפזר את הצוות שהקים להכשרת דעת הקהל לחנינה העצמית, שלה הוא זקוק כדי להיות מוגן מפני התביעות המשפטיות שיריביו טרחו להרעיף עליו בארבע השנים האחרונות.
מדובר כמובן בתקופה שלאחר תום כהונתו, כאשר שרשרת החסינות הנשיאותית ההרמטית, שממנה הוא ייהנה עד תחילת 2029, תוסר מצווארו. ביידן עשה לו את העבודה. יפי הנפש ב־CNN וב־MSNBC יהיו מושתקים בפועל, ולביקורת שימתחו על טראמפ כאשר יחון את עצמו לא תהיה עוצמה מול הטיעון: "עשו את זה לפניו". במהלך הכהונה, וגם במערכת הבחירות הבאה, יקשה על הדמוקרטים לחזור ולהציג את עצמם כבני אור הנלחמים בבני החושך פורעי החוק.
לגופו של עניין, החנינה שהעניק הנשיא בייידן לבנו היא, על פניה, נפוטיזם במרעו. לא צריך דמיון מפותח במיוחד כדי לדמיין את עוצמת הסערה שהייתה קמה בארה"ב לו טראמפ היה הראשון, בעת הזו, להעניק חנינה לעצמו.
לא צריך להיות נביא כדי לחזות את התגובה בישראל לו היה כאן משטר נשיאותי, שבו ראש הרשות המבצעת הוא גם ראש המדינה המוסמך לחון כל אדם המורשע או מואשם בפלילים ללא כל הגבלה, ואף למחוק את עצם הרשעתו ו/או האישומים נגדו מהמרשם הפלילי.
מה היה מתחולל כאן אילו בנימין נתניהו היה מעניק חנינה לשרה על תיק ה"מעונות" המפוברק, או לבנו יאיר על כל אישום בגין כל מעשה או אמירה בעשר השנים האחרונות, בדיוק במתכונת החנינה המליאה והבלתי מוגבלת שביידן העניק לבנו, בניגוד להבטחה מפורשת שהוא ורעייתו ג'יל חזרו עליה כמה פעמים.
מצד שני, מי שבמישור אחר לגמרי מגלים הבנה לאמירות ולמעשים מקוממים ושלוחי רסן של הורים, מתוך גישה שאי אפשר לשפוט מעשיהם ודיבוריהם של הורים שילדיהם נתונים במצוקה, יתקשו שלא להבין לליבו של אב שבנו צפוי למאסר ארוך, המשתמש בכוח החנינה שבידו בהיותו משוכנע שלולא היה האנטר בנו, לא היה נשלח לכלא. לזכותו של ביידן ראוי גם לציין כי לפחות בעניין אחד מתוך השניים שבהם הורשע בנו, עניין התצהיר הכוזב במדינת דלאוור לצורך רכישת נשק, ביידן לגמרי צודק: הגשת כתב אישום כזה כעבירה העומדת בפני עצמה היא אכן אכיפה בררנית במרעה.
באופן טבעי, הגשת האישום ההזוי האחד מעוררת גם סימני שאלה סביב האישום השני. אם כי בנוגע לעבירות המס העניין מורכב. שם הייתה עסקת טיעון, ולכן קשה יותר לטעון לרדיפה. אבל בארה"ב זהו נוהג רב־שנים, שנשיא יוצא מעניק חנינה גם לקרובים, מקורבים ותורמים גדולים, ואיש לא שם לב להסברים.
כשמראיינים שאלו את ביידן אם יעניק חנינה לבנו, הם ידעו שהוא יכחיש. כבר אז העריכו שלא יקיים את הבטחתו, בין אם האמין בה כשנאמרה ובין אם ידע שיפר אותה ושיקר בדם קר. נדמה שלא היה אדם אינטליגנטי בעולם, חוץ אולי מעו"ד אליעד שרגא שלנו, שצועד תמיד ברגל הנכונה, שחשב ברצינות שהנשיא האב יקיים את הבטחתו.
לטהרנים הצפון אמריקאים, שרובם ככולם הצביעו לדמוקרטים, ייאמר שבמקרה הזה הכתובת למי שהחנינה מקוממת אותו היא לא ביידן האב, אלא מי שהעניק לו, ורק לו, את המפתח לחירות בנו. בדיוק באנלוגיה למה שנהגתי להשיב עוד מהימים שבהם התנגדתי לעסקת ג'יבריל, כל אימת שהתנגדתי לשחרור רוצחים עתידיים בתמורה לבני ערובה ונשאלתי את השאלה המטומטמת הרווחת: "ומה אם הבן שלך היה בין החטופים?".
תשובתי הייתה תמיד: "אם הבן שלי היה חטוף, לא היה צריך לשאול אותי, קל וחומר לשתף אותי בהחלטה". וזו הסיבה שבניגוד למבקרים המדברים על כתם שיטיל צל גדול על נשיאותו, אני משוכנע שהכתם הזה יתפוגג ובקושי יוליד הערת שוליים זניחה ונשכחת.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד