קטר האירועים של המציאות הישראלית דוהר במהירות דרמטית ממרוץ החקיקה החד־צדדית בכנסת ועד להפגנות המוניות ברחובות ובכבישי ישראל. סחרחרת הרגשות שלנו היא בהתאם: רבים חשים שזו תחילת הקץ של הדמוקרטיה הישראלית ונתפסים למרה שחורה, ומנגד יש הרואים בכך את שעתנו היפה – שעה של התגייסות עממית למאבק על דמותה וצביונה של המדינה.
כאשר נשיא המדינה וראש הממשלה הועמדו בעבר למשפט ונשלחו לכלא, שאלנו את עצמנו האם זוהי תעודת עניות או תעודת כבוד לישראל כמדינה דמוקרטית. מצד אחד, אין הרבה גאווה במדינה שמנהיגיה כשלו מוסרית. מצד שני, מדינה שבה כולם כפופים לחוק ונותנים את הדין על מעשיהם כאחד האדם, גם אם הם ראשי המדינה, הרי זהו ביטוי למערכת דמוקרטית בריאה, שבה שורר שלטון החוק ונאכף באופן שוויוני.
מה תהיה המורשת של אירועי הימים האלה בהיסטוריה הישראלית – מאבק דמוקרטי מופתי, מה שקרוי דמוקרטיה מתגוננת, או שימוש בשיטה הדמוקרטית לרעה באופן שיביא עד לכדי חיסולה? יש האומרים נחכה ונראה כיצד הכל יסתיים. אבל אולי דווקא בשאלה זו טמון הרבה יותר משחושבים מבחינת ההשלכה על אופי המאבק, ואולי גם על עיצוב הפתרון למחלוקת. כי עומדת פה למבחן השאלה: האם הדמוקרטיה חזקה דיה כדי לאפשר שינויים ולהכיל גמישות, מבלי שהדבר יהיה כרוך בהרס המבנה ושיטת המשטר?
מה שמחמיר אצלנו את הבעיה, או אולי יוצר אותה מלכתחילה, הוא היעדרם של היסודות הדמוקרטיים הבסיסיים המאפשרים התמודדות עם משברים מעין אלה: חוקה (או לכל הפחות חוק יסוד שיקבע את מעמד החקיקה וימנע לדוגמה מצב מגוחך שבו כל חוק יסוד יכול להיחקק ברוב רגיל) ועיגון מעמדה של מגילת העצמאות כמסמך זכויות מחייב.
הסיבה להיעדרם של יסודות אלה הוא חטא קדמון ששותפות לו כל ממשלות ישראל בעבר, שהתעלמו ממושכלות ראשונים של בניית שיטת ממשל בגלל אינטרסים פוליטיים צרים. המפלגות ההיסטוריות הגדולות בשמאל ובימין יכלו מזמן לבצע את הוראת מגילת העצמאות וליצור לנו חוקה על בסיס ההסכמות הלאומיות הרחבות ששיקפו את דעת הרוב המכריע של הציבור הציוני בישראל.
הן לא עשו זאת כי לא רצו להרגיז את המפלגות החרדיות, וזאת כדי לשמור אותן לצורך הקמת קואליציה צרה ולהבטיח את שלטונן. צריך לקרוא לילד בשמו: טובת המפלגה קדמה אצלן לטובת המדינה. בהתייחס לפרשת השבוע, פרשת עגל הזהב, ניתן לומר שעגל הזהב השלטוני קסם להן יותר מציוויי מגילת העצמאות. היום חטאן ההיסטורי מתנפץ לנו בפנים ומאיים לפורר את המפעל הציוני.
להתחיל את התיקון
במצב שבו האינטרסים הפוליטיים גוברים על כל שיקול אחר, נדחקים בהכרח הצִדה הערכים הלאומיים וכך גם ההתחשבות ברגשות הציבור. האדנות השלטונית של המפלגות השולטות התבטאה בחוסר רגישות חברתית, בהתעלמות מפערים סוציו־אקונומיים, מפערי מרכז־פריפריה וממשקעי העבר אצל ציבורים רחבים (פערים שהיו לעתים גם פרי עיוותי העבר כלפיהם).
היעדרה של ההגינות – התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות ומצוקות – כנורמה חברתית מנחה, הורגש בכל רובדי החברה. בין אזרחים, בין שכנים, בין נהגים בכביש, בין עסקים לצרכנים וביחסי ממסד־אזרח. מציאות זו של חוסר הגינות הכשירה את הקרקע לתהליכים כוחניים גם ברמת הממשלה השלטת, עד כדי ניסיון היום להביא לידי ביטוי את עריצות הרוב. כך השלמנו את המעגל השוטה הנובע מהליקוי ברמה הבסיסית ביותר, רמת ההתייחסות לזולת החולק איתך את אותו מרחב ציבורי.
המקום להתחיל ממנו את התיקון הוא במצפן ההתנהגות המוסרית בחברה הישראלית, וזה מתחיל בכל אחת ואחד מאיתנו. ההגינות כלפי אדם אחר כבסיס להתנהגות, מתחילה בקשב למצוקות הזולת ולדעות אחרות, בתרבות ראויה של שיח ומחלוקת ובהבנה שלפיה או שכולנו מנצחים, או שכולנו מפסידים. ערבות הדדית פירושה גם שלא מותירים איש מאחור, ואם לא לכולם טוב, אז זה לא טוב לכולם.
מצדדי הרפורמה טוענים שהתיקונים דרושים כדי להבטיח דמוקרטיה מאוזנת יותר, כדבריהם. מתנגדי הרפורמה טוענים שהם מגוננים על הדמוקרטיה מפני דיקטטורה משטרית שתיקוני הרפורמה המוצעים ייצרו כאן. המפתח למהלך המתבקש מתחיל אולי בהבנה שדמוקרטיה מתגוננת קודם כל בהגינות.
הביטוי המעשי המיידי לכך הוא הצורך בהידברות של תומכי הרפורמה החוקתית ומתנגדיה, תוך חתירה להסכמה על הבעיות שאיתן צריך להתמודד ולפתרונות הרצויים תוך שמירה על עקרונות הדמוקרטיה הבסיסיים: קיומן של שלוש רשויות עצמאיות עם הפרדת רשויות המבטיחה בלמים ואיזונים; הגנת זכויות הפרט מפני עריצות הרוב; דרישה לסבירותו של מעשה שלטוני, ושיתוף ושיקוף הוגן של מגזרי הציבור בהרכב הרשויות השונות.
כרגע גישה זו נראית מרוחקת מעט מן המציאות הסוערת, אבל טמונים בה גם הסיבות שהעמידו אותנו בפני מציאות זו מלכתחילה, ואולי גם הפתרונות שיאפשרו לנו להיחלץ ממנה. מתי אם לא עכשיו, כשאנו על סִפה של מלחמת אחים, הזמן להסיק את המסקנות המתבקשות? מדינת ישראל תתגבר על המשבר הנוכחי גם אם החברה הישראלית תצא ממנו בשן ועין. השאלה היא איך נתרגם את המשבר להזדמנות לבנות כאן, ביחד, חברה ומדינה טובות יותר.