יש מצבים שבהם הורים מגיעים לכדי ייאוש מהילדים שלהם. זה שמעורר בהם כעס ותסכול, זה שדורש את מרבית תשומת הלב, שפשוט קשה להם להתמודד איתו. הילד הזה שהכי קשה להוריו איתו, זה שבאופן לא מפתיע גם הכי דומה לנו ההורים, הילד הזה שמוכיח בכל פעם מחדש שאין עם מי לדבר והוא לא מקשיב ולא מבין. שכל אחר הצהריים איתו זה מלחמה. כשקשה לנו עם הילד, לילד עצמו קשה פי מאה.
תחשבו איך הוא מרגיש. תחושת השייכות היא כמו אוויר לנשימה. אנחנו לא יכולים לחיות בלי שיראו אותנו ובלי להרגיש שייכים. הבנה של הנחת יסוד זו מאפשרת לנו להבין שהילד שלנו ימצא כל דרך אפשרית להרגיש שייך בלי קשר למחיר שהוא יידרש לשלם.
הילד שלכם חושב ש"רק כשאני מסרב להקשיב, מתווכח ודורש תשומת לב לא מפסיק ואז רואים אותי". הוא אינו מודע למניעים שלו, הוא פועל באוטומט, זה מה שתמיד עבד לו כדי להשיג את מבוקשו. בדרך זו אבא ואמא נותנים לילד שלהם הרבה יותר התייחסות מאשר בהתנהגויות חיוביות שלו. התפקיד שלנו להסתכל על ההתנהגות של הילד ולשאול את עצמנו - ולא אותו - מה המטרה שלו בהתנהגות הזאת? למה הוא זקוק מאיתנו כדי להרגיש שייך?
על פי גישתו של אדלר, במילה אנ"י קיימים שלושה מרכיבים שהילד חייב לחוש בקיומם כדי להרגיש במיטבו: אהוב. נחוץ. יכול.
אהוב - כמו כולנו, הוא רוצה להרגיש ש"אוהבים אותי ללא תנאים, אני אהוב על סביבתי, על הוריי, על חברי".
נחוץ - הוא זקוק לתחושה ש"זקוקים לי, אני נחוץ פה, אני תורם משהו לבית שלי או לכיתה שלי, צריכים אותי, אם אני אעדר חסרוני יורגש".
יכול - מתייחס לתחושת המסוגלות: "אני יכול, הידיעה שיש לי את הכוחות לעשות את הדברים המצופים ממני".
לכן, ברגע שמסופקים לילד שלושת המרכיבים הללו, הוא מפתח תחושת שייכות חיובית שעוזרת לו להתנהל בסביבתו הקרובה בצורה יותר נעימה ובטוחה בעצמו, הילד מפתח דימוי עצמי חיובי וחזק, מעריך את עצמו וחש תחושת מסוגלות גבוהה.
מי שאינו מרגיש את שלושת הפרמטרים של אנ"י - אהוב. נחוץ. יכול - מרגיש בצל. ילד שמרגיש שהוא נמצא בצל יפתח התנהגויות מפריעות שנועדו למטרה טובה מבחינתו - שיבחינו בו.
נזכור: מאחורי כל התנהגות יש צורך בשייכות.
הכותבת היא מנחת הורים