כידוע, משבר הקורונה הביא לידי ביטוי חריף במיוחד את אי־השוויון שמאפיין כבר שנים את מערכת החינוך, בעיקר לנוכח השימוש בלמידה מרחוק. על פי הנתונים שפרסם משרד החינוך לא ניתן לדעת אילו אוכלוסיות עשו שימוש בתוכן הדיגיטלי או צפו בשידורים. מה שברור הוא שתלמידים רבים בישראל, שאין להם גישה לאינטרנט או לציוד הטכנולוגי הנחוץ, לא יכולים היו ליטול חלק בפעילות זו. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בכ־24% ממשקי הבית עם ילדים בישראל אין חיבור לתשתית אינטרנט, וב־15.7% ממשקי הבית אין מחשב ביתי.
בנוסף, לא כל תלמידי מערכת החינוך נהנים מתנאים סביבתיים המאפשרים להם ללמוד באופן מקוון, כמו מרחב ביתי לימודי ונוכחות של הורים היכולים לסייע בלמידה.
מעורבות הורית ויכולת למידה עצמאית מושפעות מהרקע החברתי־כלכלי של התלמידים ומההון התרבותי שלהם ושל משפחתם. לפיכך, מודל הלמידה מרחוק עלול להעמיק את הפערים הקיימים. אלא שנדמה שהמציאות הזו אינה באה לידי ביטוי בנהלים ובמדיניות המנחים את הפעילות של משרד החינוך מתחילת המשבר. כתוצאה מכך, רק חלק מהתלמידים בישראל השתתפו בפעילות חינוכית. לא מעט קבוצות באוכלוסייה נותרו מאחור בשל חוסר מענה מוסדר מטעם משרד החינוך לתלמידים מאוכלוסיות מוחלשות ולאלו שאין להם נגישות ללמידה מקוונת.
רבים מסכימים שחינוך ציבורי צריך להינתן באופן שווה לכל התלמידים והתלמידות. אך באיזה שוויון מדובר? נהוג לחשוב ששוויון בחינוך משמעו הקצאה תקציבית שווה של משאבים לכל התלמידים והתלמידות, למשל במספר שווה של שעות לימוד.
תשובה זו תואמת את מה שנהוג לכנות "שוויון פורמלי", שפירושו הסרה של אפליה תקציבית, כמו למשל בין תלמידים יהודים וערבים ובין תלמידים חילונים ודתיים. אלא ששוויון פורמלי בלבד אינו מספיק. מדוע? כי גם כאשר התקצוב שווה לחלוטין, מערכת החינוך מאופיינת בפערים רבים הגורמים לכך שתלמידה אחת תתקדם מהר מחברתה. למשל, כשבית ספר מחלק את תלמידיו להקבצות על פי הישגים, זה בדרך כלל מקבע את הפערים במקום לצמצמם.
הסוגיה של שילוב (אינטגרציה) מהווה ציר מרכזי במערכת החינוך מאז קום המדינה, אולם מערכת החינוך מקיימת הפרדה חברתית מובנית על בסיס של לאום ודת. לשם צמצום אי־השוויון נדרשת מדיניות של שינוי מקיף להפחתת המחסומים החברתיים הגלומים במגזרים החינוכיים השונים המובנים במערכת החינוך. מעבר לכך, יש לפעול למען צמצום הבידול המעמדי בכל מגזר חינוכי. קבוצה הנמצאת בנחיתות חברתית ולימודית דורשת תשומת לב מיוחדת.
לאור זאת, יש לעצב מדיניות מבוססת מסד נתונים על פי שלושה גורמים: המגזר החינוכי, היישוב שבו ממוקם בית הספר ובית הספר עצמו. בפועל, אין בישראל חינוך ממלכתי שוויוני. עיוות זה זועק יותר מתמיד משום שהוא מקטין את יכולתן של הרשויות העניות לפתור את הבעיות שנוצרו בעקבות מגיפת הקורונה. ללא גישה ממוקדת אוכלוסייה, לא ניתן יהיה לקדם מבחינה חינוכית, השכלתית ותעסוקתית את הדור הצעיר. אם המצב יישאר על כנו, הבעיה תלך ותחריף, ואנחנו נמשיך ונשאל: מדוע האלימות גואה? מדוע הפערים הלימודיים והחברתיים גדלים? והיכן השוויון במערכת החינוך במדינת ישראל?