האתגר המרכזי הניצב בפני הורים בעידן של ימינו הוא אתגר הפרנסה. אלה שאין להם גב כלכלי עובדים שעות רבות ביום כדי לשלם את שכר הדירה או את המשכנתה ולעמוד ביוקר המחיה, ואלה שיש להם גב כלכלי עובדים על מנת להעלות את רמת חייהם. רוב הנשים עובדות כיום במשרה מלאה – חלקן למען הישרדות כלכלית, וחלקן מתוך עניין, פיתוח הקריירה וערובה לעצמאות כלכלית.
זיהוי הקריירה המקצועית עם מימוש עצמי אצל בני שני המינים מסווה פעמים רבות אמת עצובה: השקעת מיטב הזמן והאנרגיות בעבודה היא לעתים שעבוד מרצון למעסיקים, למסלולי קידום ולמקומות עבודה. הפיכת שוק העבודה הישראלי לנצלני יותר בעשורים האחרונים, העלייה ביוקר המחיה וזיהוי הקריירה המקצועית כמימוש עצמי - כל אלה משעבדים את ההורים למקומות העבודה ומותירים זמן ואנרגיה מועטים לטיפול בילדים.
ההורים מקבלים מתחילים מדי יום את פרק הטיפול בילדיהם, בשעות אחר הצהריים, כשהם עייפים מיום עבודה ומעמידה בפקקי תנועה. צורת חיים זו מחייבת את ההורים להזדקק למסגרות טיפול וחינוך לילדים למשך רוב היום. ברוב המקרים, הסייעות והמטפלות של ילדיהם אחראיות על מספר גדול מאוד של ילדים, עובדות בשכר נמוך ומסתפקות גם הן במעט ימי חופשה.
בנוסף, יש להן סטטוס מקצועי נמוך. כלומר דווקא הן, שמטפלות ביקר לנו מכל, מוצבות במקום האחרון בסולם השכר והיוקרה. מעמדן הנמוך נובע גם ממסורת פטריארכלית, שעל פיה טיפול בילדים בגיל הרך הוא "עבודת חינם", שנעשתה בעבר על ידי אמהות, סבתות, אחיות גדולות ודודות שלא יצאו לעבודה בשכר. התפיסה שהסייעת והמטפלת הן נשות מקצוע, שזקוקות להכשרה וזכאיות לשכר ולתנאי עבודה הוגנים ומכבדים, היא מהפכה ערכית.המציאות כיום במדינת ישראל, שבה במעונות ובגנים יש מספר גבוה של ילדים, אינה מתאימה למדינה מפותחת.
זו מציאות שלא מאפשרת היכרות מעמיקה עם כל ילד, מקשה על פיתוח וטיפוח השפה והחשיבה, מצמצמת את היכולת להקנות כישורים חברתיים ופוגעת ברוגע וברווחה הנפשית ההכרחיים להתפתחות וגדילה. התוצאה היא מסגרות שמתאימות לכינוי "מגרשי חנייה לילדים".
המטפלות והסייעות מתחלפות בתכיפות, וכך נפגע הקשר האישי עם הילד, החשוב כל כך בגיל הרך. חלקן לא זוכות לשום הכשרה, והדבר פוגע באיכות עבודתן. גם אלה שבלית ברירה ממשיכות בעבודה – נשחקות. המצב מוביל למסגרות רועשות עם אווירה מתוחה, שבהן יומו של הילד מורכב ממאבק הישרדותי על מעט תשומת לב, והצוות מותש ורק מחכה שיסתיים יום העבודה.
ההורים נמצאים בין הפטיש לסדן. מחד, הם משועבדים למקומות העבודה, ומנגד הם חרדים לגבי מה שעובר על ילדיהם במסגרות. מהו הפתרון? שילוב של השקעה כספית ניכרת ושינוי אופני חשיבה על ניהול שוק העבודה. ההורים של ימינו מבינים שהחינוך לגיל הרך הוא סוגיה פוליטית מרכזית.
ההשקעה בגיל הרך והתאמת שוק העבודה לגידול ילדים צריכות להיות בראש סדר העדיפויות. זה יאפשר את קיצור יום העבודה וגם את השהייה במסגרות החינוך, והשקעת יותר זמן ואנרגיה בטיפול בילדים במסגרת ביתית. כך גם תשתפר איכות הטיפול במעונות היום ובגנים, והרווח יהיה של כולנו.
הכותבת היא פעילה בעמותת "כולנו משפחה", הפועלת לקידום שיח ציבורי ושינוי מדיניות לטובת משפחות בישראל