אם בעבר הגלדיאטורים שלחמו בזירות סיפקו בילוי ושעשוע לקהל, בשבוע שעבר התחלפה תפאורת הקרבות הללו בתפאורה של בית החולים קפלן, שבו פרצה קטטה בין ח"כ איימן עודה וח"כ איתמר בן־גביר, ושל אצטדיון בלומפילד.

בשני המקרים הללו, הלוחמים שהטילו את אימתם על היריב לא היו ספורטאים, אלא נבחרי ציבור מכנסת ישראל במקרה הראשון ואזרחים במקרה השני. בקרבות הללו לא היו כרוז או שופט, אבל היה קהל רחב שצפה בהם. הקרבות צולמו במצלמת טלפון נייד של הצופים והתיעוד הועלה לרשתות החברתיות ולערוצי הטלוויזיה. חבל שלא צורפה אזהרה לצופה שהסרטון עלול להיות קשה לצפייה ואסור לילדים.

בשבוע שעבר ציינו את יום הזיכרון לרבין, שבו עוסקים בסוגיות של חופש הביטוי. בכל טקס נשמע המשפט האלמותי שרבין אמר דקות לפני שנרצח: "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה". אנשים מהנהנים בהסכמה, רגע לפני שחלקם שוכחים את הנאמר ומשתלחים במי שנמצא מולם כאילו הסתה לא הביאה כאן כבר לרצח.

במשחק הכדורגל של בית"ר בבלומפילד כמעט התבצע לינץ' באישה נכה ביציע משום שעודדה את הקבוצה בשעה ששחקן מוסלמי עלה למגרש. צופים נוספים שניסו לסייע לה ספגו את נחת זרועם של התוקפים. בבית החולים קפלן התפתחה תגרה סביב הביקור בחדרו של עציר ביטחוני שובת רעב בין ח"כ עודה וח"כ בן־גביר, במהלכה ח"כ עודה דחף את ח"כ בן־גביר. המהומה שהתעוררה במקום הסתיימה רק בזכות התערבות מאבטחים.

במדינה מתוקנת הייתה ועדת האתיקה של הכנסת מרחיקה חבר כנסת שמתנהג באופן מביש ולא ממלכתי, אך באין ועדה גם זה לא קורה.
את הפוליטיקה הקטנה כדאי להשאיר בחוץ, להפשיל שרוולים ולטפל בסוגיות בוערות כמו האלימות הגואה במדינה. האלימות איננה מתרחשת רק בחצר האחורית של המדינה. האלימות נמצאת בכל מקום, כולל בכנסת, ויש לגנות, להוקיע ולבודד אותה. זו אינה דרכה של מדינת ישראל.