בפתיחת מושב הכנסת שקעה בתודעת המערכת התובנה שיש לישראל ממשלה משותקת

הרבה תארים ניתן לקשור לפתיחת מושב החורף של הכנסת השבוע. התואר "אירוע חגיגי" לא נמנה עמם. אפילו נאום הנשיא נשמע יותר כתחנוניה של מורה שאיבדה שליטה על הכיתה וממשיכה בדקלומי אחדות תלושים.

שני נאומים אופוזיציוניים היו לנו שם: ראש האופוזיציה נתניהו זיקק בצבעוניות מרהיבה, כדרכו, את שלל הטעויות והמחדלים שהספיקה הממשלה החדשה לצבור ב־113 ימיה. ראש הממשלה בנט, מצדו, תקף את הממשלה הקודמת על הזנחה רבת שנים. לשיטתו, פירותיה הם הסיבה לכל התקלות מיום כינונה של הממשלה הנוכחית.

הניסיון של בנט להשליך מחדלים, ביטחוניים בעיקר, לחצרה של הממשלה הקודמת אינו חף מבעיות. קודם בולטת הבעיה האסתטית: שרי הביטחון בממשלה הקודמת היו נפתלי בנט ואחריו בני גנץ.

הבעיה השנייה היא עקרונית. אחרי שייחס את תלאות ביטחון הפנים, המערכת הרפואית, עזה ואיראן לממשלה הקודמת, השתבח בנט בירידה באבטלה, בהתאוששות העסקים ובמצב הכלכלי המשופר באופן כללי. ניתן היה להתרשם מדבריו כי המצב הזה הוא פרי מאמץ עילאי של צוות קוסמים מוסמכים שחוללו את כל הטוב הזה ב־113 ימיה של הממשלה הנוכחית.

אז זהו, שאי אפשר לאחוז את המקל בשני קצותיו. מצד אחד לטעון כי כל מה שהשתבש הוא באשמת הממשלה הקודמת, ולעומת זאת נתוני הכלכלה - מהטובים במערב - נולדו יש מאין מאז הקמת ממשלת בנט ובזכותה. אם ניתן לעשות אבחנה, היא דווקא בכיוון ההפוך: לחולל נזק בנושא חולי ומגיפה ניתן במחי מחדל או שניים ובזמן קצר. בניית מצב כלכלי משופר, בד בבד עם משבר, היא תהליך שדורש מדיניות שקולה ומאוזנת לאורך זמן, כפי שעשתה ממשלת נתניהו בניצוחו של שר האוצר כ"ץ.

אבל צחצוחי החרבות במושב הפתיחה אינם הבעיה. היו לנו כבר אירועי פתיחת מושב חגיגיים יותר וחגיגיים פחות. אפילו ההפרעות הבלתי פוסקות לנאומו של בנט החווירו נוכח זיכרון התפרצות הזעם המתמשכת ללא הפוגה במושב הפתיחה, בנאום הצגת הממשלה החדשה.
אם אז הכל היו עסוקים עדיין בפלא של הקמת "ממשלת התאונה", כהגדרת ראש הממשלה, מי במחולות ומי בחגירת שק, הרי שבפתיחת המושב הזה שקעה בתודעת המערכת התובנה שיש לישראל ממשלה משותקת שאינה מסוגלת לקבוע לעצמה יעדים של ממש.

בהיעדר יעדים, לא נותר לה אלא להעלות את עם ישראל לטיסה לשום מקום. בימים אלה יש בכך יתרון. אומנם גם טיסה לשום מקום מחייבת תו ירוק בעלייה למטוס, אבל לא בדיקה נוספת בחזרה ולא בידוד בתום הטיסה. בניגוד למושב הפתיחה, היום כבר מרחפת באוויר השאלה האם ישראל יכולה להרשות לעצמה ממשלת שיתוק לאומי, שבאיוולתה מזינה את הדה־לגיטימציה המוחלטת מצד האופוזיציה וציבור תומכיה בתעלולי עיוות יחסי הכוחות בוועדות הכנסת.

ושאלה חשובה לא פחות: האם מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה מצב שבו הגה השלטון מופקד בידי ראש ממשלה שבמונחי תוחלת כהונה הוא ברווז צולע כמעט מיום היבחרו, בלי קשר לתחושת הנבגדות של הבייס שממשיכה להדהד בעוצמה במדיה.

במאמר מוסגר, אני לא בטוח שלבנט אין הרהור שני בנוגע להחלטה ללכת לקואליציה הזו ולעמוד בראש הממשלה מטעם שבעה מנדטים בלי תוחלת כהונה כראש ממשלה לאחר יאיר לפיד. זה לא שאין לבנט מהללים המעלים על נס את פועלו. יש רק בעיה אחת: רובם ככולם לא הצביעו עבורו בעבר ולא חולמים להצביע עבורו בעתיד, כך שתמיכתם מעניקה לו, אולי, סיפוק אישי אך לא את הכוח הפוליטי הדרוש לראש ממשלה כדי לתפקד באופן אפקטיבי.

בהקשר להתייחסות לתרועות יריבים פוליטיים, ראוי ללמוד מיצחק שמיר ששלושה סופרים בולטים - עמוס עוז, דוד גרוסמן וא.ב יהושע - הוציאו הודעה המשבחת אותו לאחר שבלם פעולה קרקעית במערב עיראק שהציע צה"ל לחיסול משגרי הטילים. פגשתיו בלשכתו ביום פרסום ההודעה ובירכתי אותו על מכתבם. תגובתו האופיינית לא איחרה לבוא: "מרגע שראיתי את ההודעה", אמר לי, "הלכתי לראי לחפש מה לא בסדר אצלי, היכן טעיתי". סוג של הומור? אולי, אבל מהסוג שיש בו אמירה.

ברווז צולע

ההערכות בשנה וחצי הקרובות בדבר האופק הפוליטי של בנט או היעדרו משליכות על האפקטיביות של תפקודו. אם עד לרוטציה יש לנו ראש ממשלה שמעמדו המעשי הוא מעין נשיא בעל סמכויות רחבות, שהוא המפקד העליון של המוסד והשב"כ ומנהל את ישיבות הממשלה, יש לנו בעיה. 

עם כל החשיבות לקבלת החלטות בענייני השירותים החשאיים, התפקיד המרכזי של ראש ממשלה הוא לקבל בכל רגע אמון מרבי של האזרחים, לנווט בשמם את ספינת המדינה במדיניות, בכלכלה, בבריאות ובביטחון ולגייס תמיכה למהלכים והחלטות אינטגרטיביות לטווח ארוך בממשלה ובציבור.

בנט לא עמד בפיתוי לקחת את ראשות הממשלה בתנאים שבהם, גם אם היו לו תכונות שהן שילוב של צ'רצ'יל, דמוסתנס ואברהם לינקולן, לא היה לו שום סיכוי להצליח בתפקיד. אנשים רוצים לדעת שהם מתנהלים מול מנהיג בעל אופק פוליטי שניתן לרקום עמו בהדרגה יחסי שיתוף פעולה לטווח ארוך. לא לחינם נשיא אמריקאי בשנה־שנתיים האחרונות לכהונתו השנייה נקרא ברווז צולע ועוצמתו דועכת ומתפוגגת בכל יום שעובר.

מנהיגים בעלי שיעור קומה עמדו בפיתוי להקים ממשלה בתנאים פוליטיים בעייתיים בעיניהם, שהיו טובים לאין ערוך מסיכויי ההצלחה של בנט. לדוגמה נתניהו, שבשנת 2001 ויתר על התמודדות בפריימריז בליכוד לקראת הבחירות הישירות לראשות הממשלה, משום שבאותה עת היו לליכוד 19 מנדטים בלבד.

יו"ר הליכוד דאז אריאל שרון, שייתכן שלא היה מעז להתמודד מול נתניהו באותה עת, גבר בפריימריז על מאיר שטרית ואהוד אולמרט - והביס את אהוד ברק בבחירה הישירה. לולא מחלתו של שרון ואחר כך שגיאת חייה של ציפי לבני, שסירבה להיענות לחלק מדרישות ש"ס ובתנועה רחבה פתחה את השער לעידן נתניהו, ייתכן שהיינו היום בעידן אחר.

ומנגד בנט, בהכתירו עצמו כראש ממשלה טרם הבשלת התנאים לקבלתו על ידי הציבור כמינוי טבעי, השמיד במו ידיו, אולי, את הסיכוי לכהן ביום מן הימים כראש ממשלה בעל עוצמה של ממש בממשלה שאותה הוא מייצג באופן אינטגרלי ושבה יכול היה להביא לידי ביטוי את אומץ לבו וכושר המנהיגות שלו.