התקשורת מלטפת את לפיד שהקים ממשלה דו־ראשית הכוללת קואליציה שהיא גם אופוזיציה לעצמה בכל נושא לאומי החיוני לעם היהודי, ולפיכך, חיוני גם למדינת ישראל. המחלוקת על חוק האזרחות שתפקידו למנוע הצפה דמוגרפית של מדינת העם היהודי היא רק דוגמה למה שיקרה בעתיד.
לפיד – ואולי גם בנט – נהנים מהתפקידים שקיבלו הודות למהלך זה, וודאי סבורים שהם מאוד מקוריים, אך הנה מסתבר שהגאון הספרותי הבריטי יו לופטינג, סופר ילדים מפורסם שהמציא את דמות המופת "ד"ר דוליטל" המדבר בשפת החיות – הקדים אותם. בספרו, הקופים באפריקה חושפים חיה דו־ראשית חסרת זנבות, שכל אחד מראשיה פונה לכיוון אחר, והיא "החיה הנדירה ביותר ביקום".
עד כדי כך שהברווזה, שהיא חלק ממשק ביתו של דוליטל, נדהמת בראותה את היצור המוזר וקוראת: "ישמרנו אלוהים! איך הוא מצליח להגיע להחלטה עם שני המוחות שלו?!" ועל כך עונה הכלב ג'יפ כי ספק בעיניו אם בכלל יש מוח לחיה כפולת הראשים, הנקראת "דחוף אותי – משוך אותך".
באותה מידה מותר להטיל ספק במוחה של ממשלה כפולת ראש. גם אנחנו מופתעים מהקואליציה/אופוזיציה של לפיד־בנט שגם בה ראש אחד דוחף להמשיך את הוראת השעה המונעת מערבים מיהודה ושומרון ועזה מלהתאזרח במדינת ישראל, ומאידך הראש השני מושך לכיוון חמאס והרשות הפלסטינית כדי לקשור אותנו שוב להמצאת "שתי המדינות".
זה רק הצעד הראשון של תוכנית הזוועה הערבית לשינוי המדיניות הלאומית של מדינת ישראל מימי דוד בן־גוריון ועד לימי בנימין נתניהו, בתקווה שבג"ץ המתחסד תמיד יתעלם מכך שהמדינה הזאת קמה כמדינה יהודית בלבד, ולא להקמת מדינה יהודית־ערבית בגבולות ארץ ישראל, בנוסף למדינת ירדן ולמדינת עזה של חמאס.
למעשה מרצ של היום, וחלקים במה שנותר ממפא"י ההיסטורית הקוראים לעצמם "עבודה", מנסים לכאורה לקעקע את בעלותו הבלעדית של העם היהודי על ארץ ישראל בתיאוריות זכויות האדם ובניסיונם להוסיף על חוק השבות המחזיר את העם היהודי לזכויותיו הקנייניות בארץ – גם את "חוק זכות השיבה" של הערבים.
אלה ימציאו כל נימוק הומניטרי או פוליטי כדי להצדיק את הצפת הארץ בערבים. לא שוויון זכויות אזרחי הם רוצים, אלא שלטון משותף ערבי־יהודי, שעם הזמן כנראה יהפוך לשלטון ערבי בלעדי. אם זהו הפתרון של מרצ – הרי זה יהיה סופה של הציונות.
הרצל עצמו כתב בספרו את הביטוי "מדינת היהודים", ולא מדינה ערבית־יהודית; ז'בוטינסקי כתב על "קיר הברזל" שיש להקים כנגד המגמה הערבית למניעת מדינה יהודית, ואילו בן־גוריון והמועמד שלו לשר החוץ, חיים ארלוזורוב, לא רצו לשמוע כלל על מדינה ערבית־יהודית כביכול. לשם כך ארלוזורוב אפילו תכנן מאבק מזוין נגד הבריטים, ובן־גוריון ניהל את מלחמת השחרור מבלי להתחשב בשום טענה ערבית על זכויות ריבוניות שלהם בארץ.
רק שהכוח הצבאי שעמד לרשותו אז, בתש"ח, לא הספיק כדי לממש את השלטון היהודי בארץ כולה. אך הוא קיווה שפתח במהלך היסטורי שבסופו הארץ כולה תהיה ברשותנו. המדיניות של בנט, איילת שקד ואולי גדעון סער לא תצלח כי אי אפשר לקיים מדיניות נסבלת בקואליציה המהווה גם אופוזיציה – רק כדי לרצות את יפי הנפש של מרצ.
אין חיה כזאת שאפשר לדחוף אותה לכיוון אחד – ולמשוך אותה לכיוון ההפוך. ויש לזכור את משפטו האלמותי של תומס מסריק, מייסד הרפובליקה הצ'כית, שאמר כי "מדינות מתקיימות על הרעיונות שמתוכם הן נולדו", ולמדינת ישראל יש רק רעיון אחד שהוליד אותה – הציונות.