יש הסבורים שאזהרת ראש השב"כ נדב ארגמן לאחרונה, על התגברות ההסתה ברשתות החברתיות הייתה דבר בעתו, אך לדעת אחרים היא באה באיחור רב, אחרי עשור, ובעצם יותר, של הסתה בלתי פוסקת נגד בנימין נתניהו, ולא רק "בתקופה האחרונה", כפי שנאמר בהודעת ראש השב"כ, אלא כמעט מאז שנבחר לראשונה לתפקיד ראש הממשלה. ויש גם מי שסבורים, אולי בצדק, שמוטב היה לו ראש השב"כ בתוקף תפקידו בכלל היה נמנע מלהתבטא ברבים, והיה מתרכז בפעולה מעשית נגד המסיתים הקיצוניים - לבל יחזור על המחדל של קודמו בתפקיד בתקופת רצח רבין.

גם הימין, ובפרט השוליים הימניים, איננו חף מהסתה, בין היתר נגד נתניהו ונגד חבריהם בעבר (ואולי בעתיד) - ובזמנו נגד יצחק רבין אחרי הסכמי אוסלו - אך בעוד שאז נתניהו הפציר מעל המרפסת בכיכר ציון שלא לתקוף את רבין אישית או לקרוא לו "בוגד", אף לא אחד ממנהיגי מחנה מתנגדיו קם עכשיו להגן עליו.

לא כל ויכוח או עימות, אף החריפים ביותר, הם הסתה; הסתה היא כשגורם אחד מדרבן גורם שני, בדרך כלל בדרכי רמייה, לפגוע בגורם שלישי. ההפגנות גסות הרוח בכיכר פריז וברחוב בלפור הן דוגמאות מובהקות של הסתה מופקרת. העם היהודי למוד סבל מהסתת זרים, גם בימים אלה — אך גם מהסתה בקרב עצמו: בין חסידים ל"מתנגדים", בין חסידויות לבין עצמן, בין דתיים לאפיקורסים, בין ציונים לבונדיסטים, וב"מדינה שבדרך" ובישראל המתחדשת בין מחנות פוליטיים ודתיים שונים.

כנראה שהתכונה של "עם קשה עורף" גורמת לחוסר יכולת או נכונות של חלק מאיתנו לנהוג בסובלנות כלפי בעלי דעות אחרות. אומנם איננו בודדים מבחינה זאת, כך, למשל, ראש מפלגת השמאל הקיצוני בצרפת ז'אן לוק מלנשון התבטא לאחרונה שהוא צופה שלקראת הבחירות הבאות לנשיאות, יריביו יארגנו תקריות אלימות כולל מעשי רצח "כדי להשטין את הציבור המוסלמי". גם לארצות הברית, כמעט מיום היווסדה, יש מסורת של הסתות — נגד שחורים, נגד מהגרים ונגד יהודים — בעבר מצד הימין וכעת בעיקר מהשמאל.

כבר מימיה הראשונים מתנהל באמריקה ויכוח בין אלה הטוענים שהחוקה האמריקאית מעניקה לאזרחי המדינה חופש ביטוי בלתי מוגבל — ובין אחרים, כולל חלק מבתי המשפט, שסבורים שיש להטיל מגבלות מסוימות כדי לשמור על ביטחון הציבור וטובתו. במציאות האמריקאית הנוכחית השמאל מנצל את המחלוקת הזאת כדי לפגוע בחופש הביטוי באוניברסיטאות, בתרבות ובספרות, ואילו הימין - כדי לנסות ולקדם את האג'נדה שלו מול הממשל הדמוקרטי.

ואם נחזור לישראל, "ממשלת הכיסאות המוזיקליים" החדשה היא אומנם איננה הממשלה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם, אף שהיא אחת הגדולות, אך, בין היתר, בעקבות החוק הנורווגי המנופח, היא תהיה הבזבזנית ביותר. להסכמי הקואליציה שנחתמו שלשום אין חשיבות רבה במיוחד, אך הם מצביעים על המנטליות והשאיפות הנסתרות של השותפים שמתכוונים כנראה להמשיך גם מכיסאותיהם המרופדים את מסע השיסוי וההסתה נגד נתניהו.

רק כך אפשר לפרש את היוזמה האנטי־דמוקרטית והבלתי חוקתית שלקוחה ישירות מספר הבחירות האיראני, לחוקק חוק אישי שימנע ממנו להתמודד בבחירות או לכהן כראש ממשלה בעתיד. הפעם האחרונה שננקט צעד דומה בעולם המערבי הייתה בגרמניה ב־1933. היוזמה השנייה, כלומר להגביל את כהונת ראש ממשלה לשתי קדנציות, מעידה בעיקר על הבורות וחוסר הידע של מציעיה, שכן הגבלה כזאת איננה קיימת ואיננה אפשרית בשום דמוקרטיה פרלמנטרית בעולם (להבדיל משיטות שבהן ראש ממשלה או נשיא נבחרים ישירות — כפי שדווקא נתניהו מציע).

על כך שימינה הוליכה שולל הן את הליכוד והן את בוחריה אין ויכוח, אך ספק אם הציבור הציני שזוכר את "התרגיל המסריח" של שמעון פרס ואת האישור של הסכם אוסלו בזמן רבין - עוד יתרגש מכך. האם אווירת ההסתה המסוכנת תמשיך להיות הסממן העיקרי של הממשלה הזאת או שמא היא תתעשת? בסוגיה הקריטית הזאת היא תעמוד בפני משפט ההיסטוריה.