ימים עצובים עוברים עליי. אני מקשיב לאנשים כמו ירון לונדון למשל, שאומרים שהאסון שאירע בהר מירון אינו נוגע להם, כיוון ש"אנחנו לא בני אותו עם”, או לביטויי השמחה ברשתות החברתיות על “תום עידן נתניהו” לכאורה - ואני יודע שפנינו אינם לעתיד טוב יותר; לא כאשר הממשלה העתידה לקום, למגינת לבי, זורקת גט כריתות למיליוני האנשים שחשבו ביום הבחירות שבנימין נתניהו צריך להמשיך לעמוד בראש הממשלה.

זאת לא תהיה ממשלת חירום, כפי שנפתלי בנט רוצה שנאמין, אלא אם כן נידרדר לשם אם באיראן, ברצועת עזה ובחיזבאללה יבקשו לנצל את החילופי־גברי בלשכת ראש הממשלה, וזאת גם לא תהיה ממשלת אחדות כפי ששופרות מטעם מבקשים לשווק לנו. עמוס שוקן כבר אמר את הדברים. בנט נבחר, לדבריו, למטרה מאוד ספציפית, ולאחר שהוא יסיימה שוב לא יהיה בו כל צורך. כך נהגו, כזכור, מחוללי המהפכה הבולשביקית ברוסיה הצארית. שם כינו את מי שנוצל כך “אידיוט שימושי”.

כך או כך, אחדות לא תהיה פה; לא בין מרכיביה של ממשלת השיסוי והפילוג - וזה מה שאני חושב על יצור הכלאיים שעומד לבלוע כל חלקה טובה בחיינו - ולא בכלל. אוכלוסייה ענקית עומדת להישאר מחוץ למשחק. ראיתי את הדברים כבר לפני כמה ימים בכיכר הבימה בתל אביב, בשעה שצוות של ערוץ 20 ביקש לשדר משם. בריונים לובשי שחורים ביקשו לסלקו משם. נולדתי לא רחוק משם, ואני עוד זוכר את המגרש הריק שהיה שם. תלמידים מכל בתי הספר הגיעו לשם כדי לגדל שם ירקות במסגרת שיעורי חקלאות. אינני זוכר שמישהו הפקיע את המקום לטובת פריווילגים כלשהם; בוודאי לא לטובת אלה שביקשו לסלק משם את שמעון ריקלין ואת אורחיו.

מה שמחזיר אותי לתחילת הדברים: פשוט אינני רואה על איזו אחדות מדברים במחנה בנט־לפיד. להוציא מטרה אחת משותפת - הרצון לראות את נתניהו עוזב את מעון ראש הממשלה - אינני מוצא שום דבר שמשותף, למשל, למרב מיכאלי, על כל מרכיביה של המפלגה שהיא עומדת בראשה, ולזאב אלקין.

אבל מה שמטריד אותי הרבה יותר היא השנאה שמפגינים חלקים במחנה אנטי־ביבי כלפי בוחריו של נתניהו. זה לא התחיל בשנה האחרונה או בשנה שבה כבש נתניהו, לראשונה, את ראשות הממשלה. שמעון פרס היה אז המועמד המועדף על המחנה שראה בישראל השנייה חבורה של “צ’חצ’חים”, “מנשקי קמעות” ועוד כיוצא באלה, מעין רע הכרחי; שואבי המים של האליטה הבולשביקית.

התנועה הציונית, שבראשה עמדו בעיקר יוצאי אירופה, מאז ומעולם הסתייגה מהחלק הזה בעם היהודי. לפני המלחמה, אישורי העלייה לארץ ישראל ניתנו באורח מאוד סלקטיבי. רק לאחר השואה, ובלית ברירה, החלה העלייה הלא סלקטיבית מארצות ערב. וגם אז הבאים מארצות אלה הורחקו למקומות נידחים; הרחק ממרכזי השליטה.

מנחם בגין נלחם כל חייו באליטה השמאלנית; זאת שיש בה, לטעמי, הרבה זיוף והולכת שולל. את המקל קיבל מידיו נתניהו, ומאז הוא משלם את המחיר; מה שגורם לי לחשוב שאנו עומדים לחזור לימים האפלים שבהם “מפלגות הפועלים” לא בחלו בשום אמצעי כדי להגן על אחיזתן במוקדי הכוח.