כמה מילים על האש הבוערת בתוכנו. על השנאה העיוורת והאלימות המשתוללת, ועלי, שהעזתי השבוע להגיד שכולם אשמים, וחטפתי שנאה עיוורת ממי שכועס שאומרים עליו שיש בו שנאה עיוורת. מצחיק לראות אנשים ששונאים תוך כדי שהם מכחישים שהם שונאים. אשמים תוך כדי שהם מאשימים.
אני לא חרדית. לא מייצגת את החרדים. ולא מתיימרת להגן עליהם או לדבר בשמם. אני בעלת תשובה. גדלתי בבית חילוני, חייתי כעשרים שנה בתוך החברה החרדית, בערים החרדיות, בשכונות הסגורות, ואני חיה היום בתל אביב ולא מגדירה את עצמי כמשתייכת בשלמות לשום מגזר. אני בין העולמות. מתנדנדת. טעמתי את הטוב ואת הרע שיש בשני העולמות. יודעת על בשרי שכיעור יש בכל מקום וגם יופי אינסופי. מבקשת לעצמי פטור ממגזר כבר שנים.
ודווקא מהמקום הזה, ביקשתי להתפלל. משם רציתי לדבר. אני מכירה ואוהבת את שני המגזרים. ומכירה גם את ההתנשאות הדקה הכבושה המסתתרת בשני העולמות זה כנגד זה. מתחת לפוליטיקלי קורקט של "כל ישראל ערבים זה לזה" ו"כל בני האדם נבראו בצלם", יש הרבה רעל. אני יודעת כי נתקלתי בו ובכיעור שלו בשני המחנות, וכי נתקלתי בו בתוכי. בתוכי הרעל הפך לשנאה עצמית. לעובדה מייאשת שאני מפוצלת מבפנים ושלעולם לא אזכה לשלמות. כי אני לא שייכת לכאן, וגם לא לכאן.
לקח לי שנים להבין שמה שאני, זה הכי טוב, גם אם זה לא נכנס לשום קוביה ולא משתייך לשום מקום. במובן הזה בעלי התשובה הם גשר. והלוואי שנהיה גשר שפוי שכזה כל אחד בתוך ביתו ועם משפחתו המעורבבת, והלוואי שנזכה להיות גשר חברתי בין המחנות דווקא עכשיו כשהקיטוב בשיאו. הלוואי נזכור ונזכיר בעצם קיומנו ומהותנו שאנשים הם אנשים הם אנשים. ושזה הניסיון שלנו. ללמוד לחיות ביחד. כמו שאמר רבי נחמן מברסלב, למצוא את האחד הפשוט בתוך הפעולות המשתנות, להפר את הכעס ברחמנות, ולדון כל אדם לכף זכות.