היד המושטת של הליכוד לציבור הערבי בישראל מוציאה את השמאל ואת אנשי הרשימה המשותפת מדעתם. בעולם שפוי היו אמורים אנשי השמאל להיות הראשונים לברך את נתניהו על מדיניותו החדשה: במקום "שיסוי" שעליו הלינו, הוא מציע חיבוק וקירוב. במקום "קיפוח" שנגדו יצאו מעל כל במה - הקצאה חסרת תקדים של 15 מיליארד שקל, שכבר מתבצעת, לשיפור תשתיות מכל הסוגים במגזר. ובמקום הדרה של החברה הערבית - ניצני שיתוף פעולה פוליטי עם הפלג של הרשימה המשותפת, השם דגש על הפן הדתי־מוסלמי ולא על הפן הלאומני־קומוניסטי נוסח בל"ד וחד"ש. אבל בשמאל, במקום לברך את הגלסנוסט ההולך ומתעצם של נתניהו כלפי הציבור הערבי - מקללים. במקום זרי פרחים הם ממטירים חרפות וגידופים. והיבה יזבק רוטטת כולה מכעס: "נתניהו הוא כמו הזאב הרע מכיפה אדומה. נדאג שאף ערבי לא יצביע לו".
שהרי בעולם שלנו, הלא כל כך שפוי, עצם המחשבה שיש מקום לתקוף את השמאל על היעדר הפרגון המתבקש מצדו לגישה החדשה שמפגין נתניהו, או הציפייה שהתקשורת תמתח ביקורת על היעדר הפרגון הזה, מולידות רק, עינינו הרואות: לעג מתלהם. חשוב לא להקל ראש בלעג הזה. כי הוא פותח צוהר לאבחון תופעה עמוקה בהרבה וחשובה. העובדה שהיד שהושיט נתניהו לחברה הערבית מעוררת זעם ולא התלהבות, משמשת נייר לקמוס וחושפת את היחס האמיתי של השמאל לחברה הערבית.
כי לו מה שעמד לנגד עיניו של השמאל היה דאגה כנה למצוקותיו של הציבור הערבי, הם היו מתגברים על הרפלקס להגיב בהצגת "קליפים מרשיעים" מאוצר הסרטייה ומתמקדים בהווה ובעתיד. אבל היות שערביי ישראל הם בעיניהם בעיקר מאגר תחמושת אלקטורלית ובשר תותחים פוליטי, הרי שבטבע הדברים, תמיכתם המתבקשת בפתיחות הממשלתית החדשה כלפי החברה הערבית מתפוגגת בשל הדאגה נוכח סכנת התפתחות ניצני תמיכה פוליטית בליכוד ברחוב הערבי. בעוצמה ובלהט של מי שחששותיו משבשים את שיקול דעתו, הם קוראים לערביי ישראל לא להיות אידיוטים שימושיים של נתניהו ובכך בלי משים, חושפים שהם עצמם התייחסו כל השנים לערביי ישראל כאל אידיוטים שימושיים.
הריח של הפחד הופך את אנשי השמאל שקופים עד כדי אי־נעימות בלהיטותם לסכל את ההתקרבות בין נתניהו לציבור ערביי ישראל. מסתבר שהם שקופים גם לאישים בעלי משקל בציבור הערבי, המעדיפים את טובת האוכלוסייה הערבית על האינטרס הפוליטי של השמאל. זאת, כמובן, למעט עסקני הרשימה המשותפת, המרגישים מאוימים פוליטית ותגובתם קשורה יותר לבחירות הקרובות ופחות למאוויים של ערביי ישראל.
גם בשיא המתקפה על נתניהו המסית והמפלג, לשיטתם הכוזבת כפי שיוסבר בהמשך, לא הייתה המתקפה כה ארסית ויצרית כפי שהיא בעת הזו - שבה הוא מנסה דווקא לפלס מסילות של הידברות ושיתוף פעולה. תחת כל עץ רענן מסבירים אנשי חד"ש ובל"ד כי מטרת ההתקרבות לחברה הערבית היא להפחית את התמיכה ברשימה המשותפת, ולגייס קולות לליכוד. שומו שמיים. הנשמע כדבר הזה? לסייע לחברה הערבית כדי לקבל ממנה קולות? איזה רעיון הזוי ובלתי מוסרי. חוצפה של אדם שטובתו האישית בלבד לנגד עיניו. ממש תיק 5000.
היסטורית, יעידו ותיקי החברה הערבית, שהיחסים עם הליכוד דווקא החלו ברגל ימין: מפא"י, האם המיתולוגית של השמאל, היא שהכניסה את הציבור הערבי תחת כנפי הממשל הצבאי. חרות של מנחם בגין, מפלגת האם של הליכוד, היא שהניפה את דגל ההתנגדות. המערכה שהוביל בגין כראש האופוזיציה הייתה ממושכת. באחת ההצבעות שהייתה על חודו של קול השיגה מפא"י את תמיכת אגודת ישראל בהמשך הממשל הצבאי תמורת רישיון להקמת בנק של המפלגה... לחרות יש לכל הדעות מניית זהב בביטולו של הממשל הצבאי. עוד קודם כתב זאב ז'בוטינסקי את השורות: "שם ירווה לו שפע ואושר בן ערב, בן נצרת ובני כי דגלי דגל טוהר ויושר יטהר שתי גדות ירדני".
ראש עירייה אמיץ
לעומת הרקע מן העבר הרחוק, מוטחים בליכוד שני "חטאים" עכשוויים שאותם השמאל מניף וממנף ללא הרף כדי להסית את הציבור הערבי נגד הליכוד ולהסיט מהדרך את ההתבטאויות בעד נתניהו בחברה הערבית שצעיריה נוהרים, לעת עתה, לאיחוד האמירויות. אבל יזבק וחבריה חוששים שבהמשך ינהרו גם לליכוד, שחוללה את תהליך השלום הטוב בעיניהם, בעוד הרשימה המשותפת מנסה לסכל אותו בכנסת. אחד הוא חוק הלאום, והשני "סרטון הנהירה" מ־2015.
חוק הלאום הוא חלק ממאבק פנים־יהודי של המחנה הלאומי בשם הכנסת מול בית המשפט העליון, שכפועל יוצא מהרכבו הלא מאוזן, מייצר דיספרופורציה בלתי נסבלת בין הרגל היהודית הנחלשת והמתנוונת של המדינה, לעומת הרגל הדמוקרטית השרירית, שאותה טיפחו וחיזקו אהרן ברק וממשיכי דרכו. חוק הלאום הוא אקט מתגונן (חסר שיניים למרבה הצער), שעיקר מטרתו לאותת לבית המשפט העליון שלצד השוויון שהוא מעגן בכל פסיקה בקנאות ובדבקות, וזה בסדר גמור, ראוי שגם לא ישכח את היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.
השמאל ניסה לייצר לחוק הלאום דימוי מפלצתי שאין לו כל קשר לתוכנו ולמטרתו - על פיו החוק מדיר לא יהודים והופך אותם לאזרחים סוג ב' - והצליח מעבר למצופה. זוהי דמגוגיה חסרת שחר, המהווה עוד ניצחון לתזה שאם חוזרים על שקר מספיק פעמים, אנשים יאמינו שהוא אמת.
אבל עיקר המתקפה המנסה לשים ללעג את הושטת היד כלפי הציבור הערבי חוזרת לסרטון שהופץ ביום הבחירות לכנסת ה־20: "הערבים נוהרים לקלפיות".
במנותק מהרקע זוהי כמובן אמירה שניחוחה בעייתי, אבל מי שמכיר את השיח הישראלי יודע שזו הייתה אמירה פוליטית נטו, שנועדה לשלוף תומכי ליכוד עצלים מבתיהם ללכת להצביע. בשום אופן לא בגלל לאומיות הנוהרים, אלא אך ורק משום שידוע כי אינם מצביעים ליכוד. בבחירות האישיות של 1999 בין ברק לנתניהו, הצביעו 97% מבוחרי המגזר לברק ואחוז ההצבעה היה כמעט 75%, אז אחוז חסר תקדים.
המסר של הסרטון היה: עמותות השמאל שוב משנעות לקלפיות מצביעים מהמגזר הערבי המעניקים קרוב ל־100% קולות לשמאל. הפתק במעטפה היה העיקר ולא מי משלשל אותה לתיבה. זה יכול היה להיות גם הקיבוצניקים נוהרים, אבל הם הרי תמיד נוהרים באחוזים של בחירות בסוריה, או תושבי צפון תל אביב נוהרים, אבל שם הליכוד בכל זאת מקבלת 20%. דבר אחד ברור: נתניהו היה אומר את אותן מילים, "הערבים נוהרים" בשמחה מתפרצת לו היו באים להצביע לליכוד. אז היכן בדיוק הגזענות והסיבה לעלבון?
ייתכן כי אחרי דבריו האמיצים וחסרי התקדים של ראש עיריית נצרת: "מה שראש הממשלה עשה, אף אחד לא עשה. בחיים לא היה לנו טוב כמו עכשיו", שלא סביר כי נאמרו בחלל ריק לחלוטין - יימצאו אזרחים ערבים החושבים כמו ראש העיר, שגם ינהרו לקלפי עם פתקי מחל - וזה יהיה התיקון הראוי והרצוי לאותו סרטון.